“היינו ישנים בסוכה, קמים, מעשנים סיגריה עם הקפה והולכים לבית הכנסת”
תושב כפר סבא חננאל דיב, בן 57, הוא יו”ר ועד שכונת עלייה וטבח במקצועו. “כל החיים שלי גרתי בשיכון עלייה. הסוכה הראשונה שאני זוכר שבניתי הייתה עם אבי המנוח אצלנו בחצר הבית, כשהייתי בן 14 ולמדתי בבית הספר חב”ד. זו הייתה סוכה מעץ ולא מברזל כמו שעושים היום. אני ואבי ממש הקמנו אותה מאפס, כולל לדפוק מסמרים. אחר כך הלכתי להביא סכך מהיער שמול מגרש הפועל עלייה. את העצים לסוכה אבי היה מביא מסולל בונה שם עבד. אני זוכר את הטנדר שאיתו הוא הביא את העצים. בזמנו, היינו שמים סכך לסוכה ובפנים אמי הייתה מביאה בד לבן – בלי קישוטים כמו שיש היום – והיינו תולים תמונות. אני זוכר שהתרגשתי מאוד ואפילו הזלתי דמעה כשהצלחתי לקשט את הסוכה. הלכנו והבאנו רימונים וגוייבות, לתלות בסוכה. אחרי שבוע, אבי שחט כבש לכבוד החג.
“האחים שלי בכלל לא היו דתיים ואני הייתי היחידי ששומר שבת בבית וגם חגים. אבא שלי היה מקפיד מאוד שנאכל את שלוש הארוחות בסוכה. בערב החג היינו עוברים בכל בית ובית, רואים את הסוכות של כולם, מפרגנים אחד לשני ועורכים סוג של תחרות של מי הסוכה הכי יפה. בערבים הייתי ישן בסוכה בגלל אבי. אני זוכר שאבא שלי היה תמיד אומר שכשאתחתן, זו מצווה שבני הזוג יישנו בסוכה ואפילו יתייחדו בה ויביאו ילדים לעולם. היינו כבר בני 14, אבא שלי היה ליברלי, פתוח, פחות פרימיטיבי מכל אלה שיש היום. הוא נתן לך להיות גבר, עצמאי, ג’דה. היינו ישנים בסוכה, קמים, מעשנים סיגריה עם הקפה והולכים לבית הכנסת. היום אני כבר עושה את זה עם ילדיי שממשיכים את השושלת”.
"כל המשפחה הייתה בונה יחד את הסוכה מקרשים, מסמרים ופטיש"
אתי סעדיה, בת 64, היא אחות במחלקת כירורגית ילדים וסגנית האחות האחראית בבית החולים מאיר בכפר סבא. “כשהייתי ילדה התגוררתי בראש העין עם ההורים, בבית פרטי עם עוד שני אחים ושתי אחיות. מכל החגים, סוכות היה חג מיוחד מאוד. כל המשפחה הייתה בונה יחד את הסוכה מקרשים, מסמרים ופטיש, היינו שמים סדינים בכל מיני צבעים ואני זוכרת שזו הייתה חוויה כיפית במיוחד שכל הילדים ממש מתרגשים ממנה. את הסכך אבא שלי היה כורת בעצמו מעצים ברחוב, אני זוכרת את האחים שלי סוחבים יחד איתו את הסכך הביתה, ואני, שהייתי הכי קטנה לא היית סוחבת בכלל.
“אני זוכרת את האוכל, והריחות, ואת כל הברכות למיניהן. זו חוויה בלתי נשכחת. אצלנו אבא והאחים, הגברים, היו ישנים בסוכה כל לילה. כילדה דווקא לא רציתי להיות איתם. אהבתי את המיטה שלי בבית. חצר הבית שלנו היתה מלאה בעצים, ואני זוכרת שהיינו קוטפים את הפירות מהעץ ואוכלים.
“את חול המועד היינו מעבירים ביערות ובמבצר אנטיפטרוס. פעם לא היו מטיילים בארץ בחול המועד. החיים שלנו היו אז פשוטים אבל מהנים. נהניתי מכל דקה. כילד, לא היה עלי כל עול והאווירה הייתה טובה. זה היה אושר החג. גם הלכנו לבית הכנסת שבשבילנו היה משהו גדול של חג. בימות השנה הרגילים לא היינו הולכים להתפלל אבל בסוכות היינו לובשים בגדים יפים והולכים לבית הכנסת. אני זוכרת איך הייתי מסתובבת שם בין הרגליים של אבא ואמא.
“היום, כשאני כבר סבתא, אני מנסה להעביר משהו מאווירה הזאת לילדים ולנכדים שלי, להמשיך את המסורת. תמיד אני מארחת את החג אצלנו בבית, בחצר, אנחנו כל המשפחה בונים יחד את הסוכה – המוכנה יש לומר, קונים את ארבעת המינים יחד, כל אחד עושה את המטבח ומביאים. זו חגיגה נעימה, אבל אין מה להשוות בכלל למה שהיה פעם”.
“אחרי שנולדו ילדיי זאת הייתה הסוכה הראשונה שלי באמת”
עירית חובב
תושבת כפר סבא עירית חובב, בת 66, פנסיונרית ומורה לשעבר, היא חברת קהילת “רענן”, הקהילה הרפורמית ברעננה. “גדלתי בבית חילוני ואצלנו לא בנו סוכה. אני מצדי לא שאלתי שאלות וזה לא היה חסר לי. אני זוכרת שאצל השכנים הדתיים שלנו הייתה סוכה, ושהייתי חברה של הבת שלהם. כשהייתי באה לבקר אותה בחג היינו גם יושבות בסוכה שלהם. זה לא היה מוזר, משום שהיא למשל למדה בבית ספר דתי ואני לא, הם לא כתבו בשבת ואנחנו כן. הם חיו חיים כאלה, ואנחנו חיינו חיים אחרים.
“אחרי שהתחתנתי ונולדו לי הילדים, החלטנו להקים סוכה, וזאת הייתה הסוכה הראשונה שלי באמת. גרנו בתל אביב ובנינו סוכה על גג הבניין. אני לא זוכרת אם בנינו אותה מקרשים או שלא, אבל בערב החג באה המשפחה וחגגנו ארוחת ערב בסוכה יפה. כך זה הפך למסורת אצלנו לאורך השנים וכמובן שנהגנו גם לקשט את הסוכה עם הילדים.
“כשעברנו לגור בכפר סבא, באמצע שנות ה-80, גרנו בבית משותף של 20 ומשהו דיירים ולא היו לנו מרפסות לבנות בהן סוכות. ואז עלה לי הרעיון להקים סוכה משותפת לכולם למטה בכניסה. הייתי הרוח החיה מאחורי ההקמה. אספנו כסף מכולם, קנינו סוכת נצח על ברזלים, שאחרי החג מקפלים. בערב החג עשינו מסיבה גדולה בהשתתפות כל דיירי הבניין. אני זוכרת את הילדים יורדים עם מגשים של אוכל ואת כולם יושבים ואוכלים בסוכה. כאמא, זה ריגש אותי מאוד. אני אוהבת את החגים, החגים חשובים לי כי זה נחמד לעשות שמח, ליהנות ביחד, אנחנו יהודים וזה חשוב לי לשמור ברמה הזאת על המסורת. זה מוסיף למשפחתיות ולאווירה ומאפשר לצבור זיכרונות”.
"אני זוכר את הכבשים שאבא שלי היה שוחט"
צילום בני גם זו לטובה
יהודה עמר, זוכה תכנית הריאלטי מאסטר שף, מתגורר בשנים האחרונות בהרצליה אבל לא שוכח את הילדות במושבה מגדל בה גדל. “אני זוכר את התקופה הזו בילדות שלי לא רק בגלל הסוכה עצמה, אלא גם בגלל הכבשים שאבא שלי היה שוחט. זה ממש חרוט אצלי, הטקסיות הזו שבכל חג סוכות היינו שוחטים כבשים. אני הייתי רק בן חמש או שש, וזה היה במגדל, איפה שגדלתי, ממש תקופה אחרת. לסבא שלי היה עדר כבשים ובכל שנה היינו שוחטים כבש, והיינו ממש קניבלים – שורפים את החלקים הפנימיים על האש ואוכלים על המקום.
אני זוכר שאבא שלי שמעון היה בונה איתנו את הסוכה ושזה היה אז ממש לבנות סוכה! זה לא היה כמו היום, שיש סוכה מוכנה והכל. נכון, כבר אז היתה לנו תשתית מוכנה מברזל, אבל היה צריך לחבר אותה ואחרי זה אנחנו היינו מצפים ומקשטים אותה. היינו ממש עושים את כל הטקסיות של החג, עם ברכות בסוכה ואירוח של המשפחה וישיבה בתוך הסוכה לאכול, עם סבא סבתא, אחים, דודים ודודות. היינו משפחה שמארחת ולא מתארחת. לצערי, לא ישנו בסוכה למרות שזו יכולה היתה להיות חוויה, לא? כיום אבא שלי מבוגר וקונה כבשים מוכנות, ומחלק לילדים, ואנחנו עושים רק את הברכות בתוך הסוכה. המשפחה ממש גדלה אז אנחנו אוכלים בתוך הבית”.
"היינו עוזרים לסבא לבנות את הסוכה מקרשים בצאת יום כיפור"
מעין דוידוביץ׳, תושבת הרצליה, היא גולשת אולימפית לשעבר. “האמת שאני באה מבית שמה שמאפיין את החגים זה פשוט עוד ארוחה משפחתית גדולה, בלי הרבה מסורת שנכנסת לתמונה. מסורת יותר מאפיינת את המשפחה מהצד של אבא שלי. נהגנו לחגוג את החגים, בעיקר עם סבא וסבתא מצד אבא, שהחגים היו מאוד חשובים להם. כילדה אני זוכרת שתמיד היינו מבלים את החג אצלם, עוזרים לסבא לבנות את הסוכה מקרשים בצאת יום כיפור בגינה של הבית שלהם, ובאים לאכול אצלם את ארוחות הערב. אני לא זוכרת כל כך מה אכלנו בסוכה, האוכל לא היה כל כך האישיו, אלא באמת החוויה של הביחד והבניה של הסוכה.
“לא נהגנו לישון בסוכה, אולי ישנו פעמים בודדות, חמשת האחים שלי ואני. ההורים של אבא שלי גרו במרחק הליכה מאתנו ובשנים האחרונות, מאז שההורים של אבי נפטרו, לא המשכנו את המסורת של לבנות סוכה. זה די עוד חג עם המון ארוחות משפחתיות ולא משהו מיוחד. היום אנחנו עושים ארוחות חג בבית של ההורים, אנחנו בדרך כלל 15 אנשים. כל סוכות היינו כל האחים, חוץ מאחותי הבכורה, משתתפים תחרות שייט של איגוד השיט בקיסריה שנקראת גביע סוכות, שם היינו מעבירים את רוב הזמן באימונים. היינו נוסעים כל המשפחה כל יום לתחרות, 25 דקות נסיעה מהבית.
"כבר שש שנים שאני לא משתתפת בתחרות הזאת ולפני שנה גם פרשתי מהספורט. התחרויות בארץ בשנים האחרונות לא היו חשובות, הן היוו אימון. בשנתיים האחרונות לא גלשתי כל כך, אין לי את החשק ויצא לי הכיף מזה, אבל מאמינה שמתישהו זה יחזור. אשמח לאמן בעתיד כתחביב ולא כמקצוע. אני כרגע יותר נהנית מהפלגה על סירות גדולות יותר. סיימתי לאחרונה לימודי תואר שני במנהל עסקים ובימים אלה התחלתי עבודה חדשה מחוץ לספורט, בחברת סטארט-אפ צעירה כמנהלת פרויקטים. זה לא שונה לגמרי מלעסוק בספורט כי גם בספורט צריך לנהל עוד הרבה דברים נוספים כדי להצליח, למשל טיסות, תקציב, תוכנית אימונים וכו’. בשביל להצליח מעבר להכל זה נדרשים גם המון אמונה ועבודה קשה ללא תירוצים ופשרות, שזה מאפיין דומיננטי בספורט וגם בעסקים, בטח בחברה כמו סטארט-אפ, שבאה לעשות משהו שלא נעשה מעולם”.
“שיחקנו עם הארנבים, התרנגולות נשארו בכלוב”
תושב רעננה חן רון, בן 64, הוא גימלאי מערכת הביטחון שעשה גם קריירה שנייה כסמנכ”ל היחידה הכלכלית בשלטון המקומי. “הסוכה הראשונה שאני זוכר היא בערך מגיל חמש. גדלתי אז בנתניה, היינו גרים ליד האצטדיון הישן, ‘הקופסא’. גרתי שם בבית פרטי, דו משפחתי, יחד עם סבא שלי. הייתה לנו חצר משותפת של דונם שלם, עם המון עצי פרי ודשא שאבא וסבא שלי טיפחו. היו לנו גם גפנים, ועליהן בנו את הסוכה, כשהגפנים משמשות חלק מפאות הסוכה באופן טבעי. תלינו סדין בצד אחד וחצי סדין בצד אחר. תחתית הסוכה הייתה פלטות אזבסט שנשארו מהבנייה. אמא שלי ז”ל הייתה מורה למלאכה, אז היינו יושבים ומכינים קישוטים ושרשראות יחד. למדתי ממנה לגזור יפה מאוד. אבא שלי למד קיפול נייר בבית הספר כשהיה ילד, אז הוא היה מכין סירות, מטוסים, ציפורים וברווזים ותולה אותם בסוכה. אבא שלי, עם הידיים הטובות שלו, התקין חשמל בסוכה וכל הקירות היו מקושטים למשעי”.
ואירחתם שכנים בסוכה?
“כן בטח. אני ואח שלי התלהבנו, היינו אבו עלי כי היה לנו בית פרטי וסוכה. היינו מארחים בסוכה את החברים שלי ואת החברים שלו שגרו בבתים משותפים ואצלם ההורים לא בדיוק בנו סוכות. אחר הצהריים היינו משחקים דמקה בסוכה, אחי הגדול אפילו שיחק שחמט, היינו משחקים גם גולות. אני זוכר גם שעל אחד הקירות של הסוכה, היו תלויים שני כלובים. כלוב אחד עם תרנגול, והשני עם ארנבים, מה שהוסיף לשמחת הילדים שהיו באים לשחק. היינו משחקים עם הארנבים, אבל את התרנגולות השארנו בכלוב”.
רוצים להישאר מעודכנים?
"למדתי אצל הרבנית ימימה תודעה חיובית בסוכה"
צילום גיא זלצר
מרינה גורביץ’ היא דוגמנית, פרזנטורית עונה חמישית ברשת ML ובעלת אתר חדש העוסק בדימוי עצמי, טיפוח ואופנה. “הגעתי לארץ בגיל 14 מרוסיה ואני מודה שהסוכה הראשונה שאני זוכרת היא רק מגיל 22. למרות שבטוח הייתי בעוד סוכות מאז שעלינו לארץ, אני משום מה מדחיקה את זה, כנראה שזה לא היה משהו כל כך חיובי לזכור. הסיבה שאני ממש זוכרת את הסוכה הזו, זה בגלל שבגיל 22 למדתי אצל הרבנית ימימה תודעה חיובית בסוכה, יחד עם גלית גיאת ועוד כמה בנות, ואני זוכרת את הסוכה הזו כי היא היתה ממש סוכה מושקעת. זה היה בבית שלה פה בהרצליה, וזו היתה סוכה מסודרת כהלכה, עם קישוטים ובדים יפים, סכך ופירות שירדו מהתקרה. זו היתה החוויה הראשונה שלי של סוכה מסודרת ואמיתית. בנוסף, אני זוכרת שבדיוק ירד היורה, הגשם הראשון, וזה היה ממש קסום.
"כיום, אנחנו כל שנה בונים סוכה בבית שלנו בצמרות והילדות משקיעות ומקשטות ומכינות בעצמן קישוטים וזה ממש טקס אצלנו. חוץ מזה, אנחנו מזמינים חברים וזה מגניב, ממש חוויה מתקנת. בשנים האחרונות, במיוחד שאני אמא, אני מאוד נהנית מהחוויה הזו, של המשפחתיות והחגיגיות של החג הזה, עם האירוח והארגון וההכנות”.
"הסוכה עלתה איתנו ארצה ויש לה קרוב ל-60 שנה של עשייה"
הרב ברי שליזנגר הוא רב הקהילה הקונסרבטיבית בהרצליה, “תורת חיים”. “למרות שהמנהג אומר שתוקעים את המסמר הראשון בבניית הסוכה בצאת יום כיפור, כשגרנו בניו ג’רזי בארצות הברית, אבא שלי לא תקע מסמרים בסוכה אלא הרכיב צינורות על גבי צינורות ממתכת עם מפתח הלן, סוכה לנצח נוסח 1959. היינו מסיימים את יום כיפור, פושטים את בגדי החג, ולובשים ג’ינס וטי שירט, ואבא היה הולך למחסן ומוציא את הצינורות ומפתח הלן ותוך עשר דקות הסוכה הייתה בנויה. היה לנו שטח מאחורי הבית שעליו הייתה בנויה הסוכה, מהבית עד לגבול בריכת השחייה. תמיד היינו צריכים להיות זהירים שלא ניפול תוך כדי בנייה לתוך הבריכה. זה היה בספטמבר-אוקטובר ואו שהבריכה הייתה ריקה או שהיו בה מים מאוד קרים וזה לא היה נעים. אבא שלי בצורה קפדנית דאג שנוכל לקיים את המצווה הראשונה אחרי יום כיפור ושתהיה לנו סוכה, אמנם לא מקרשים ומסמרים אלא מצינורות. זה היה כנראה הדגם הראשון של סוכות לנצח שהפך לנורמה בישראל. יש דור נוסף שזוכה להשתמש בצינורות האלה, עכשיו הם משמשים את אחותי ואת משפחתה לבניית סוכה במודיעין. הסוכה עלתה איתנו ארצה וכבר יש לה קרוב ל-60 שנה של עשייה.
“אחרי שהתחתנתי גרנו אני ואשתי במקומות שונים, ובין השאר בקנדה. נסענו מאוטווה עד למונטריאול, שיש בה מרכז יהודי גדול, כדי לקנות ‘סוכה לנצח’ דומה. גם היא עלתה איתנו ארצה ומשמשת אותנו בהרצליה. אימצנו בעל כורחנו את הסוכות האלה ואפילו הרחבנו את הסוכה ועכשיו היא סוכה גדולה שאפשר לארח בה את המשפחה המורחבת ועוד אורחים. אנחנו חסידים של סוכה לנצח. אנחנו מקשטים את הסוכה בטוב טעם עם שבעת המינים וציורים של הנכדים, שעושים גם את השרשראות. יש לנו שלושה מעילים ישנים משנות ה-50-40 של המאה הקודמת שעטפו את ספרי תורה בבתי כנסת בקנדה ומצאתי אותם בגניזה. הוצאתי אותם מהגניזה ואנחנו תולים אותם כל שנה בסוכה כקישוט לזכר התרבות היהודית של הדורות הקודמים ושל התורמים שרקומים עליהם. אלה תשמישי קדושה, ובכך שתלינו אותם נתנו להם חיים חדשים.
“בתור ילדים היינו מקשטים בפירות מפלסטיק ושרשראות מנייר וסימנים של החג, תמונות של לולב ואתרוג. הסכך היה ממקלות במבוק. היום אנחנו תולים קטעי אושפיזין. בימי החג מזמינים אושפיזין – אורחים – כל יום צמד אחר, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, יוסף ולאה, משה ומרים, אהרון ואלישבע ודוד ובת שבע. אנחנו מאמינים בשוויון בין המינים ונלחמים בהדרת נשים ולכן אנו דואגים להזמין כל ערב את האושפיז ואת האושפיזה שיתארחו בסוכה ויתנו לנו השראה רוחנית ונוסטלגיה לדורות הקודמים. לכן, המלצתי, לשבת בסוכה ולארח אנשים שהם בין החיים ולזכור את האושפיזין שמופיעים במסורת ולציין למה הם חשובים לנו היום, למה להמשיך במסורת הזאת, כמו סיפורים על סבא וסבתא. תמיד יש אנקדוטות במשפחה על סבא וסבתא ועל בישולים של סבתא. הילדים שלי זוכרים בסוכות שאוכלים כרוב ממולא של סבתא שכבר נפטרה. אני תמיד זוכר את הסבא שלי שהיה לו מבטא בנוסח גליציה, שהיה מצחיק אותנו כי זו לא הייתה העברית שלמדנו בבית הספר היהודי, היינו יושבים ושומעים ממנו סיפורים בסוכה ומתפוצצים מצחוק. אנחנו מספרים את הסיפורים האלה כי זו נוסטלגיה וזה מעביר את הסיפורים המשפחתיים מדור לדור ומחזק את הזהות המשפחתית. השנה נהיה ארבעה דורות בסוכה: אבא שלי, אמא של אשתי, אני ואשתי, ששת ילדינו ועשרת נכדינו”.
