דן אשכנזי ונדב סולומון. צילום א.ס.א.פקריאייטיב/INGIMAGE
דן אשכנזי ונדב סולומון. צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

ראיון מיוחד: נדב סולמון מחזיר את חברו ושותפו דן אשכנזי לקרבות של מלחמת יום הכיפורים

המ"מ שנהרג, כיבוש תל שמס והקרב על הגולן הסורי. עו"ד נדב סולמון שמע משותפו עו"ד דן אשכנזי על המלחמה ההיא, והצליח לחלץ ממנו אמירה אופטימית על מדינת ישראל

פורסם בתאריך: 8.5.19 08:33

"את צפירת האזעקה של שתיים בצהריים באותו יום שישי, ערב יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, כל מי ששמע אז לא ישכח לעולם", אומר עו"ד דן אשכנזי מכפר סבא בראיון לעו"ד נדב סולמון – חברו ושותפו למשרד אשכנזי און סולמון, שברחוב התע"ש 25 בעיר. אשכנזי היה אז בן 27, נשוי טרי שהתגורר ברחוב מרמורק בתל אביב, סמל ראשון במילואים, לוחם מן השורה. "זה היה הלם שקשה לתאר. אני זוכר שאשתי דאז שאלה אותי 'הצבא שלנו חזק, נכון?'. עניתי 'כמובן'. רק אחר כך התברר מה שהתברר. רק שעה לפני האזעקה ירדנו לטייל ברחוב סמוך לקריה. ראינו פתאום מכונית עם דגל ארה"ב נוסעת במהירות ולא הבנו מה זה. אחר כך הבנתי שכנראה מדובר היה בקונסול ארה"ב שנסע להעביר לצה"ל מסרים על מלחמה שעומדת לפרוץ".

מישהו ממקורביך, חבריך, אשתך, ביקשו ממך לא להתגייס?

"אף אחד לא ביקש ממני לא ללכת. זה פשוט לא דבר שעולה על הדעת. היינו צעירים ונלהבים. אנחנו ששנו לקרב במלא מובן המילה".

* * *

אני הייתי מתמחה צעיר כשהגעתי למשרדו של אשכנזי והיום אנחנו שותפים. בראש ובראשונה אנחנו חברי אמת. שמחתי שהוא ביקש ממני לקחת חלק בכתבה הזאת. אני בן 37, נשוי מכפר סבא, במקור מהקריות. עורך דין עצמאי. את השירות הצבאי שלי עשיתי בצנחנים. דן הוא בן 72, נשוי פעם שנייה. יש לו שני ילדים ושתי נכדות. הוא הגיע לפני כארבע שנים לכפר סבא משערי תקווה. שנינו עשינו  מסלול זהה, בהפרש של כמה עשרות שנים. במלחמת יום הכיפורים דן שירת בגדוד 890 של חטיבה 35 של הצנחנים. הוא התגייס כתשע שנים לפני כן, באוגוסט 64, ותמיד היה בקו הראשון מאז ועד מלחמת לבנון הראשונה. טבילות האש הראשונות שלו היו בתקריות אש עם הסורים שניסו בשנים 1965-1966 לנסות ולהטות את נחלי החצבני והבניאס כדי לייבש את הכינרת. "היות והיינו צעירים וטיפשים היינו יוזמים עימותים", מסביר דן, "טרקטורים היו חורגים את הגבול כדי לגרום לסורים לפתוח באש. רק מאוחר יותר הבנתי שהכל נעשה תוך עצימת עין של הפיקוד כדי לדפוק את הסורים".

דני אשכנזי בבוקר שאחרי כיבוש תל שאמס

דני אשכנזי בבוקר שאחרי כיבוש תל שאמס

במלחמת ששת הימים דן עשה את המילואים הראשונים שלו בחטיבה 80 (שהיום נקראת חטיבה 226). המשימה שקיבלה החטיבה הייתה כיבוש תאופיק ופתיחת הציר מתל קציר לתאופיק, על מנת לקדם כוחות שריון לרמה הסורית. "המג"ד שלנו, אלישע שלם, סידר לנו עליה לצפון ולקחנו חלק בכיבוש הרמה", הוא מספר, "הלכנו בין הטיפות".

אחרי ששת הימים התחילה מלחמת ההתשה. "עשינו המון מילואים", נזכר דן. "לפעמים 80 יום בשנה. רוב הזמן היינו בבקעה שם שיחקנו בחתול ועכבר עם המחבלים של הפת"ח, במה שנקרא 'ארץ המרדפים'. תמיד חזרנו ממילואים עם הרוגים".

המלחמה הבאה הייתה יום הכיפורים. "גייסו אותנו מיד", הוא נזכר, "כל חטיבה 80 עלו לצפון, בגלל שלא היו לנו זחל"מים (רכב קרבי משוריין המונע באמצעות שני זחלים מאחור וזוג גלגלים בחזית להיגוי) המג"ד שלם סידר לנו כאלה מגדוד חרמש כדי להקל עלינו לעלות לרמה. המג"ד שלהם התעקש שהנהגים יהיו שלו. תוך כדי שאנחנו עולים לרמה המנועים נשפכו. חשדנו שהנהגים חיבלו בהם כדי לא להמשיך הלאה. אז זרקנו אותם. את הנהגים, לא את הזחל"מים".

בימים הראשונים חיילי החטיבה רק שמרו על חניוני טנקים בלילה שהוטרדו על ידי קומנדו סורי. אחר כך הם עלו על ציר שנקרא בשם הקוד "ציר אמריקה" המהווה את הכביש הראשי מקונטרה לדמשק. "אחרי שלב הבלימה הראשוני עלינו למתקפה בעומק השטח הסורי", מספר דן, "התפקיד שלנו בתקופה הזאת היה לעשות פשיטות לילות על מוצבים סורים. בשלב מסוים קיבל הגדוד פקודה לכבוש את אום-בוטנה. שם נהרג המ"מ שלי יוסי יונאי. נכנסו לאיזה בונקר סורי, הוא נכנס ראשון, חטף צרור ונהרג. אני זרקתי רימון פנימה. הוא היה ממש בפתח. הספקתי למשוך אותו החוצה לפני שהרימון התפוצץ. כנראה שהרימון חיסל את מי שהיה שם. לא נכנסתי לבדוק. היה גם את תל שמס, מוצב מאוד גדול שחיל השריון שלנו ניסה פעמיים לכבוש ללא הצלחה. היו נפגעים. אנחנו הלכנו אליו בלילה אחרי מסע רגלי של עשרה קילומטר. כשנכנסו הם פתחו באש. אחרי ארבע שעות גמרנו גדוד חי"ר סורי ושתי פלוגות טנקים, בעיקר באמצעות לאו שהגיעו ברכבת אווירית מארצות הברית".

התפניתם למנוחה?

"רצינו אבל אז התחילו התקפות נגד סוריות. היו שמועות שהיו גם חיילים עיראקים ומרוקאים ביניהם. היו בסך הכל 56 התקפות נגד. נשארנו שם שבוע. היו הרבה מאוד נפגעים אבל החזקנו את התל עד שגולני החליפו אותנו".

כבר השתתפת בקרבות וראית הרוגים עד המלחמה הזאת. במה היא הייתה שונה?

"היה משהו שונה באווירה. התחושה הייתה שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. סיוע אווירי לא הגיע. הבטיחו טנקים שלא הגיעו. כל מה שהיה לנו זה את עצמנו ואת המרגמות של הגדוד. התחושה הייתה לא רק של נתק בין החזית לעורף אלא של נתק בתוך הצבא. ההוראות בקשר היו סותרות ולפעמים מנותקות מהמציאות. מפקדים מלמעלה לא תמיד יודעים מה קורה בשטח".

פחדתם?

"היה פחד, אבל הפחד התאזן על ידי המון אדרנלין והבושה לא לקום להסתער כי אז מה יחשבו עליך החברים. זה הכוח העיקרי שמניע, לא עתיד העם היהודי, אלא החברים שלידך".

* * *

אחרי עוד כמה פשיטות ליליות הגיע המבצע שאמור היה לסיים את המלחמה, "מבצע קינוח" – בהשתתפות חטיבה 80 וחטיבת גולני. הצנחנים אמורים היו לכבוש את החרמון הסורי. הגולנצ'יקים את החרמון הישראלי.

"אם אני לא טועה זה היה חמש או שש אחר הצהריים", מספר דן, "עלינו למסוקים והייתה מגבלה של מקום. היו כאלה שלא יכלו להעלות. היו דחיפות ומכות. אנשים נלחמו על הזכות להיכנס לשם. גם אני דחפתי מישהו מאחור והצלחתי להשתחל למסוק. ככה מצאתי את עצמי בחבורה של המג"ד, למרות שהייתי שייך לפלוגה אחרת. נחתנו במסוקים בשטח לבנון והתחלנו להתקדם כשהחשיך. הגענו, כ-500 חיילים, אל מוצב החרמון הסורי. הייתי בפלוגה הראשונה. המוצב היה נטוש כשהגענו אבל אחר כך הוא התחיל להתמלא בקומנדו סורי שנסוג מהמוצב הישראלי. אנחנו עמדנו להם בדרך".

דן אשכנזי וחיים קמפלר

דן אשכנזי וחיים קמפלר

מה זה אומר?

"כל הסיפור הזה של החרמון מלא דיס אינפורמציה ואני לא ממש רוצה להיכנס לזה. החרמון היה כבר אז מקום עם הרבה מאוד סמליות. הוא היה המקום הראשון שנפל בתחילת המלחמה והסיפור הזה של לקחת אותו בחזרה היה מלא בסמליות והיה כבוד גדול להשתתף בו. אף חייל לא רצה חס ושלום להחמיץ אותו. אבל בקרב הזה, כמו בקרבות אחרים, היה בלגן אחד גדול. כל מה שאתה זוכר הוא רעש לא נורמלי. כולם יורים על כולם ואתה לא יודע מה קורה כי אתה לא רואה שני מטר ימינה או שמאלה. אי אפשר לראות את התמונה הכללית".

הכרת את החבר'ה האלה שהיו איתך במילואים?

"הם לא היו חברי ילדות, אבל החברות הייתה חברות טוטאלית כי עשינו המון מילואים והיינו נפגשים כמה פעמים בשנה. עד היום ממשיכים להיפגש, בהתחלה בחתונות, אחר כך בבר מצוה של הנכדים ועד היום הקשר נשמר. גם עם החבר'ה בסדיר שמרתי על קשר. יש לנו קבוצת ווטסאפ של קבוצה מהסדיר עם 30-40 הודעות ביום. נכון שנפרדנו לפני עשרות שנים אבל אנחנו מקיימים קשר אינטנסיבי גם היום, כולל מפגשים וטיולים".

למרות הבלגן הרגשת שהמג"ד בשליטה?

"אני מזהה שהוא עושה את הדברים נכון. כן, בשליטה. המג"ד תמיד אמור להיות עם שלוות רוח וביטחון עצמי, כשאתה הולך איתו אתה יודע שאתה בטוח".

והסורים ויתרו?

"הסורים ניסו להביא תגבורת באמצעות מסוקים משלהם אבל חיל האוויר הפיל אותם. אחר כך רצינו לרדת מהסורי לישראלי כדי לעזור לגולני שנלחם שם קשה מאוד. על זה אני לא רוצה לדבר. יש פרות קדושות שאסור לשחוט. בעניין הזה אני בודהיסט".

מה עשיתם אחר כך?

"נשארנו עוד שבעה חודשים במילואים כדי להחזיק את המובלעת. אני זוכר קור נוראי, לא היה ציוד, חורף, בוץ וגשם, כל הזמן הייתה ארטילריה והפגזה שלנו מהקו הסורי. האמת היא שהרגשנו יותר קרובים לקו הסורי מאשר לקו שלנו. הם היו באותם תנאים כמו שלנו. ראינו אותם מוציאים בבוקר מתים שקפאו למוות בלילה. רכב היה זורק להם כיכרות לחם בבוץ. גם אנחנו חיינו בחוסר תנאים – גידלנו שם תרנגולות. הייתה תקופה לא קלה אבל בסוף גם זה נגמר".

טנקים סורים עולים באש

טנקים סורים עולים באש

* * *

איך יצאת מהמלחמה הזאת?

"יכול להיות שהיום זה נשמע לא פשוט, אבל תוך כדי שהדברים קורים זה מה שיש. לא נכנסים מזה להלם קרב. זה מה שקורה. אתה הורג ונהרגים לידך וזהו".

מה אתה חושב על המדינה שלנו היום?

"אני חושב שזה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו. אני בטוח שהיא הרבה יותר טובה מאשר שמתואר בתקשורת".

 

סייע בהכנת הכתבה: אריה אברמזון

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון כפר סבא"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר