סרט הדוקו הקצר “נשבר בשקט” מתחיל במילותיו של התלמיד חן המבורג: “בהתחלה כשזה קרה לא באתי שבוע לבית הספר והמורה התקשרה לאמא שלי ושאלה אותה אם לבוא ולהגיד לילדים שאבא שלי התאבד או להגיד להם שהוא פשוט נפטר. לקח לי שניה, חשבתי וככה התחיל השקר”.
את הסרט ביים המבורג והפיקו וצילמו שתי חברות טובות נוספות, מאי דקל ונוי גרין, שלושתם תלמידי כיתה י”א במגמת הניו מדיה והפרסום באורט שפירא, במסגרת קמפיין חברתי למניעת התאבדויות ותמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו עם עמותת “בשביל החיים”.
במשך שנתיים סירב המבורג בן ה-16 להודות בפני חבריו שאביו רונן נמצא ללא רוח חיים בחדר במלון בים המלח. איש לא ידע עד שהבין שמדובר בטעות. אחרי הצליח להוציא משפתיו את צמד המילים “אבא התאבד” כבר הרגיש סוג של הקלה. אמו טל ואביו החורג ערן עודדו אותו להיפתח מול המצלמות במסגרת לימודיו במגמה בתקווה שזה יעזור לו בהתמודדות עם הנושא הכאוב. כיום לא רק שהוא שמח שעשה את הצעד – הוא מקווה שכך יעזור גם לילדים אחרים שמתמודדים בכאב עם מות הוריהם.
“אבא שלי היה שוטר, הוא תמיד אהב להצחיק, השתעשע איתנו, הוא היה סקרן ואהב חידות, ירשתי ממנו את התכונה שכל מה שמקולקל קל לי לתקן”, מספר המבורג. “הייתי בן 13 ו-11 חודשים כשהוא נפטר. לפני מה שקרה הוא עבר תפקיד, משדה התעופה הוא עבר למשטרת לוד. הוא לא כל כך אהב את השינוי הזה. היו כל מיני רמזים מבולבלים שמשהו אצלו לא בסדר שלא קלטנו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר שהוא רוצה שאצא איתו לנופש באילת. זה היה בימים של בית הספר, לא צפוי. אפשר לומר שבכל דקה הוא לא היה אותו בן אדם שהכרנו. הוא התבודד, זרק כסף בכמויות, רצה לקנות לי כל מיני דברים, כאילו כשאתה יודע שאתה מסיים את החיים שלך כבר לא אכפת לך. אולי הוא נתן רמזים בכוונה ולא הבנו. היה שלב כשנסענו בחזרה הביתה שאמרתי לעצמי אני חייב לשאול אותו מה קרה לו, אבל לא עשיתי את זה. יום אחרי ל”ג בעומר רציתי לצאת עם חברים לתל אביב ואז אמא שלי ואבא החורג שלי ירדו למטה וסיפרו לי”.
הרגשת אשם שלא עלית על הסימנים?
“לא האשמתי את עצמי כי אני יודע שאין על מה”.
איך התמודדת עם זה?
“בהתחלה לא באתי איזה שבועיים לבית הספר. מי שהכי תמך בי זאת אמא שלי ולא פחות האבא החורג שלי. הם היו איתי כל הזמן. אמא שלי אמרה לי תעשה הכל, כל מה שיעזור כדי להמשיך. כל החיים שלי רציתי כלב אז אימצנו וזה גם עזר רגשית”.
את ההסתרה של הנושא מחבריו עשה בגחמה של רגע. “חודש אחרי שהסתרתי את זה הבנתי שזו הייתה טעות מוחלטת”, הוא מודה. “זה היה בסוף כיתה ח’ ונמשך כשנתיים. היה מוזר לי ולאמא שלי להפיל על ילדים שאבא של ילד מהכיתה התאבד. זה לא התאים לגיל. אז אמרנו שנגיד שהוא נפטר מסכרת וככה זה המשיך. אין יום שלא התחרטתי על זה במשך שנתיים ואז התחלתי לומר את האמת, בערך כשעברתי לתיכון באמצע כיתה י’. אגב ההתמודדות, גם זה שהחברים שלי, אחרי שכבר ידעו, המשיכו רגיל והתנהגו כרגיל ולא גרמו לי להרגיש שונה, מאוד עזרה לי. הם נתנו לי תחושה שהכל בסדר’”.
מימין: מאי דקל, חן המבורג ונוי גרין. צילום באדיבות התלמידים
מאי: “אנשים לא מצליחים להבין איך בן אדם שקיבל את המתנה הכי גדולה שהיא החיים בוחר לסיים את חייו. זה נתפס כטאבו, משהו שלא מדברים עליו ולא רק בין אנשים אלא גם בתקשורת. אנחנו החלטנו לעשות את זה מול המצלמה. צריך להמשיך את החיים. התלבטנו במשך חודשיים שבהם לא היינו בטוחים מה אנחנו עושים. ברגע שהיינו צריכים לבחור את הנושא חן ישר העלה את זה, זה היה באוויר אבל התלבטנו. לא ידענו אם לגעת בנושא נורא רגיש ואיך בכלל נוגעים בזה ואם נוגעים איך מעבירים את זה לצופים”.
“אמא שלו באה אלי ואמרה לי ‘תשמע אני מה זה רוצה שהוא יעשה משהו עם זה’”, מספר מנהל מגמת הניו מדיה והפרסום בתיכון איתי אברמוביץ’. “הייתה לי שיחה מאוד קשה איתו. גם אמא שלי נפטרה מסרטן ועשיתי על זה סרט בכיתה י”ב. אמרתי לו אתה הולך לפתוח פה פצע וזה הולך להיות קשה. היו רגעים שהייתי צריך לחבק אותו ולומר לו ללכת על זה עד הסוף. מזל שגם מאי דחפה אותו ללכת עם זה עד הסוף. בסוף למרות ההתלבטות זה יצא וזה עשה לו מצוין. הייתה הקרנה מרגשת. בסוף הסרט שהוקרן מול 300 איש הייתי כולי בדמעות. אנשים היו על הרצפה. לפעמים מורים לא מבינים מה עובר על תלמידים. הם קיבלו בוקס לבטן והבינו שיש פה עבודה מטורפת. זה היה מאוד מרגש. אני מקווה שזה עשה לו משהו”.
חן, בחרתם להציג את הסיפור באופן מאוד אישי, מינימלי וחשוף.
“בהתחלה זה היה קשה. מעולם לא חשבתי שאדבר על זה מול מצלמה. אבל אחרי כמה רגעים נהיה לי קל לשתף. מאז שיתפתי כל כך הרבה פעמים שזה מרגיש לי טבעי. איתי מאוד עזר לנו להגיע לזווית האישית, הוא דיבר עם אמא שלי והוא רצה לעזור לנו להגיע לתוצר סופי. האמת שרק כשהלכנו לקבר זה סגר לנו את הפינה. נתן לנו את הזווית המעניינת”.
מאי: “תהליך ההפקה אף פעם לא קל בשום סרט. זה נמשך הרבה יותר ממה שמצפים. אני חושבת שבסופו של דבר מהרגע של לחשוב על הרעיון עד המוצר הסופי זה היה חצי שנה. למזלנו אנחנו חברים מאוד טובים מעבר למגמה. בעבודה על הסרט מדובר בסיפור אישי של חבר מאוד טוב שלי ושל נוי הצלמת והיינו צריכים להגדיר באופן מאוד ברור מתי מדברים דוגרי עבודה ומתי אני יודעת לדבר עם חן החבר הטוב ולתמוך בו. ההפרדה הזו חשובה כדי להוציא את התוצאה הטובה ביותר. בסוף אני מרוצה כי עמדנו בזה והתוצאה מאוד טובה”.
חן, אם היית יכול לומר לאבא שלך כל דבר, מה היית אומר?
“הייתי רק אומר לו להישאר. הוא חסר לי מאוד”.
ולילדים שעוברים לצערנו את אותה חוויה שאתה עברת?
“לא לשים דגש על ההתאבדות עצמה. מוות זה מוות בכל דרך. ההתמודדות מאוד קשה אבל צריך לדעת להתמודד עם זה ולא לשקוע כדי להמשיך את החיים כרגיל”.
