בשנה האחרונה החל פרץ מכפר סבא להרצות על חייו בפני תלמידי בתי ספר, חברות ומסגרות שונות והוא גם מאמן אנשים לעמוד בפני אתגרים במטרה שיגשימו יעדים בחייהם. הוא החליט לעשות זאת כי עבורו זאת הדרך שלו למנף את מה שהוא מכנה "שכר הלימוד" ששילם בחייו. מאחוריו כבר 10 הרצאות והוא מאמין שהסיפור שלו יעזור לאנשים, אם לא להימנע לחלוטין מטעויות, אז לפחות ללמוד מהן. ואכן, עם כל הצער שבדבר, חייו של פרץ רצופים כאב, טעויות ומכשולים באופן כמעט לא יאומן, החל ממות אחיו שהיה חברו הטוב ביותר בתאונת דרכים, דרך חוסר ההצלחה שחווה בסטרטאפים שהקים, נפילה קשה וכואבת בעוקץ ניגרי שעליה שילם מאות אלפי שקלים, (בדרך הוא שמר הכל בסוד ושיקר לבני משפחתו ולבסוף הגיעה ההלקאה העצמית וההחלטה שלא לחשוף את המקרה), ואם כל זה לא מספיק אז הוא גם התמודד לאחרונה מגידולים ממאירים בראשו מהם החלים נכון להיום לחלוטין. נשמע לכם בלתי נתפס? חכו שתשמעו אותו מדבר על זה. פרץ בחר להסתכל רק על חצי הכוס המלאה.
פרץ, בן 49, נשוי להילה ואב לשלושה מתגורר מזה שמונה שנים בשכונה הירוקה בכפר סבא. הוא נולד למשפחה יוצאת צפון אפריקה מעכו. על אחיו הצעיר שנהרג, רונן, הוא מספר שהיה הנפש התאומה שלו. בנוסף יש לו עוד שתי אחיות, אתי ורויטל. בגיל 24 עבר לגור בקיבוץ בית אורן בכרמל בשעה שלמד משפטים באוניברסיטת חיפה. לשרון הגיע לטובת התמחות במשפטים ושם פגש את הילה, ילידת רמת השרון. אחרי ההתמחות עבד כשנה כעורך דין עד שהבין שלא את זה הוא רוצה לעשות בחיים. "הייתי איש קשר בצבא", הוא מספר. "ועל סמך הניסיון שלי עברתי לעבוד בשנת 2000 בניהול פרויקטים בהייטק".
ביום רביעי האחרון סיפר פרץ לראשונה בהרצאה שהעביר במנהל הקהילתי בכפר סבא, כאמור כחלק מסדרת הרצאות שלו בהן הוא מספר את סיפור חייו, על השיחה שהייתה לו השנה עם הנהג שהרג את אחיו בתאונת דרכים לפני 20 שנה. עד אותו היום הוא לא הצליח להביא את עצמו לחשוף את הדברים מחשש שיצטייר כיהיר.
"רונן שהיה מפקד פלוגת צוערים בקורס קצינים בחיל הקשר, נהרג בתאונה מאוד מוזרה על גשר בר-אילן לפני כ-20 שנה", הוא מספר, "זה קרה שבועיים אחרי שהוא התחיל ללמוד בבר אילן מטעם הצבא. רכב שהגיע מהמפלס התחתון איבד שליטה, עלה על היסודות של הגשר, ריחף מעל מעקה הבטיחות ופגע ברכב של אחי – בחלון של הנהג. הוא נהרג במקום. הייתי אז בן 27. באינסטינקט שלי קודם כל הדבר הראשון שעשיתי היה להודיע להורים שלי בעכו. ביקשתי שיחכו לי שאגיע. לא העליתי על דעתי לא להיות לשם כשהם מקבלים את ההודעה נוראית הזאת. גרתי אז בתל אביב ונסעתי לעכו. אחי השאיר תינוק בן חצי שנה שלפני שלושה חודשים השתחרר משירות ביחידת מגלן.
"להיות אח שכול, בשרשרת השכול אתה לא במקום גבוה בהיררכיה. אתה מאבד אח אבל באותה נשימה אתה גם מאבד את ההורים. זה הנורא מכל. אחרי מותו, מצאתי את עצמי מתחת לאלונקה, תומך במשפחה, בהורים ובאחיות. זה שבר מוחלט. צריך היה לבנות את הכל מאפס כשהחבר הכי טוב שלך לא נמצא. אבל תודה לאל, ברבות השנים זכיתי להקים משפחה, התחתנתי, יש לי שלושה ילדים נפלאים, אלמנתו של אחי נישאה מחדש ונולדו להם ילדים נוספים. לאחיין שלי יש אחים ואחות ואנחנו בקשר טוב ונפגשים כל הזמן. למדתי להעריך את היש. למדתי שהדברים היחידים שאפשר לאבד הם מה שיש לך. מתוך זה, בחרתי להמשיך בחיים".
כמעט בסוף שיחתנו אומר פרץ, "אני רוצה לספר לך משהו שמתי מעט יודעים עליו – במשפט של הנהג אני הייתי הקטגור. ביקשנו רשות לדבר כמשפחה. הרי זה הליך פלילי שהמדינה תובעת את הנאשם ולמשפחה אין צד פורמלי. הייתה התנגדות שנדבר אבל בסוף השופט אישר לנו. עמדתי בבית המשפט ודיברתי אל השופט, וברור לי שחלק ניכר מעונש המאסר בפועל שהנאשם קיבל היה בגלל הדברים שאני אמרתי שם שהביאו אותו לידי דמעות. סיפרתי לו איך נחרבה המשפחה, שנשאר בן יתום, שנשארה אלמנה, סיפרתי איזו דמות היה אחי. אחרי שעברתי את תהליך המחילה שלי לעצמי לפני חגי תשרי האחרונים חיפשתי ומצאתי את הנהג שפגע באחי. ביקשתי ממנו להיפגש איתי. בפגישה אמרתי לו שאני סולח לו ושהיום אני מבין שהדברים לא תלויים בנו ושכולם עושים טעויות. אולי לא תפרסם את זה, אני לא רוצה שזה יבוא ממקום של יוהרה".
בעיניי זה לא נשמע יהיר. זה נשמע שעשית עבודה מאוד קשה עם עצמך כי נורא קשה לסלוח.
"קודם כל אי אפשר לעשות עבודה עם אחרים לפני שאנחנו עושים אותה עם עצמנו. אתה יודע מה, אני אספר את זה הערב בהרצאה. מה שצריך לקרות קורה. אתה יכול לכתוב את זה".
"מי שעבד עלי, עבד עליי חכם. גם אם ראיתי כל הזמן דגלים אדומים חשבתי
רק מה אני יכול לעשות עם הכסף הענק הזה. זה הרדים לי את כל מנגנוני ההגנה"
היום משמש פרץ כסמנכ"ל תפעול בסטרטאפ תחום הסייבר אבל את הסטרטאפ הראשון שלו בשם Soft Trip, הא פתח ב-2013. "פיתחנו אפליקציה שמאחוריה יושב שרת חכם שאפשרה לכל נוסע בתחבורה הציבורית לעשות את כל הפעולות הנדרשות כמו לקנות כרטיסיה או חופשי חודשי, ביקורת, ניקוב. הגענו להוכחת יכולת מאוד גבוהה וקיבלנו אישור ממשרד התחבורה לעשות פיילוט ראשון בארץ. הבעיה הייתה שבאותה נקודת זמן נקלענו לקושי לגייס כספים. משקיעים וקרנות פחדו להכניס כסף לתחום שיש בו רגולציה כבדה ובעצם נאלצנו לסגור אותו. זה קשה, אבל כשאתה נכנס לסטארטאפ את מבין את הסטטיסטיקות והמשמעויות. אתה מבין שהסיכון גדול יותר מאשר לעבוד בחברה 'רגילה' מבוססת. עבדתי באותה תקופה בסטרטאפ נוסף בשם Step Of Mind, שעסק באיזה מכשיר רפואי מדהים וגם הוא נפל בצד הקשוח של הסטטיסטיקה".
אחרי שהסטרטאפים שלו נפלו, החליט פרץ בשנת 2015 לעשות "מהלך כלכלי". "חזרתי קצת לעולם עריכת הדין כדי להביא פרנסה הביתה ובתוך העשייה הזאת שלי אני מקבל דרך לינקדאין (רשת חברתית מקוונת שנועדה ליצירת קשרים מקצועיים ועסקיים) עצה למה שנחזה להיות עסקת נדל"ן מאוד גדולה שאני הייתי אמור לתווך בה בין חברה ספרדית כביכול לחברה מהונג קונג", הוא נזכר. "אחרי שכביכול העסקה נסגרה, הציגו לי באמצעים דיגיטליים חשבון בנק כספי בספרד עם סכום כסף מרשים לכל הדעות שעמד על כתשעה מיליון דולר, שהוא התמורה שלי לעסקה שנסגרה. ואז בעצם התבקשתי לשלם סכומים לרשויות האירופאיות כדי להעביר את הכסף לארץ, לא לפני שהם צריכים היו לבחון לכאורה את מקורות הכסף שמקורו אינו בסחר בסמים, נשק, הלבנת הון או סחר בבני אדם. בכל פעם העברתי את כסף שבאיזשהו שלב נגמר לי ולקחתי הלוואות לטובת העניין".
לא הבנת שעוקצים אותך?
"מי שעבד עלי, עבד עליי חכם. גם אם ראיתי כל הזמן דגלים אדומים חשבתי רק מה אני יכול לעשות עם הכסף הענק הזה. זה הרדים לי את כל מנגנוני ההגנה. הבנתי שאני בבעיה רק אחרי שפניתי לחמי כשנגמר לי הכסף. הוא העביר לי כסף נוסף אבל אמר 'בוא רגע נבדוק שזה לא עוקץ'. אז היה לי ביד מכתב שנחזה להיות רשמי כביכול ממשרד התעשייה והמסחר בספרד שאומר תעביר סכום כסף מסוים, ובעצם זה האישור האחרון שאנחנו ממתינים לו כדי לשחרר לך את הכסף. הלכתי עם האישור לשגרירות הספרדית בתל אביב והם מיד אמרו לי שזה עוקץ ושאני לא הראשון שמגיע לשם עם המסמך הזה ורבים וטובים וחכמים נפלו במה שהם קראו לו העוקץ הישראלי-ניגרי".
כמה הפסדת?
"מאות אלפי שקלים".
וזה הותיר אותך ברמה שאתה לא יכול לפרנס?
"את כל זה עשיתי ללא ידיעת אשתי. חלק מרכזי בפנטזיה שלי היה אולי לבוא ולהפתיע אותה. באמת 'הפתעתי' אותה אבל לא כמו שקיוויתי. חמי עזר לי וחלק מהכסף ההורים שלי הלוו לי. היה לי תיקון מאוד גדול מול אבא שלי זכרונו לברכה בסיפור הזה. מצאתי מהר מאוד משרה טובה וחזרתי לעולם ההיי-טק. בוא נגיד שאנחנו עדיין משלמים את ההתחייבויות שלקחתי אז אבל ברוך השם אנחנו על הרגליים. זה היה גם אתגר לנהל את העניין מול אשתי שלשמחתי לא קמה והלכה. לרוב המשפחה מתפרקת אחרי אירועים כאלה".
התפרקת?
"כגבר ממוצע שהייתי אז, מאוד התביישתי במה שקרה לי. זה היה כישלון קולוסלי. חוויה מחפירה. הרגשתי מאוד מלוכלך כי הבנתי שרדפתי בצע. מאוד כעסתי על עצמי והחלטתי שאני לא מדבר על זה עם אף אחד – למעט האנשים שידעו על זה מכורך הנסיבות. אני, החכם והמנוסה בביזנס, לא ראיתי את הדברים כהווייתם ונפלתי בפיתוי, בפנטזיה. לא הבנתי איך זה שאני לא שמח בחלקי ולא מרוצה ממה שיש לי. חשבתי שאם אני אקבור את זה עמוק זה יישכח. בתכלס סיכנתי את כל המשפחה שלי בהקשר הזה. את כל מה שאין לנו. בוא נאמר שכעומק הבושה כך עומק הבור שרציתי לקבור את הדברים כאילו מעולם לא היו. כל כך לא רציתי לדבר על זה שאמרתי לאשתי שאני מרגיש כמו מישהי שאנסו אותה ומבקשים שתספר שוב ושוב על האונס. אחרי שנה וחצי גיליתי שיש לי שני גידולים סרטניים בשם קרצינומה בעיצומן של האימונים למרתון. גילו אותם בזמן לפני שהגרורות ירדו מתחת לקו הצוואר".
אם משככי הכאבים היו עובדים לא הייתי פה כדי לספר על זה.
הביופסיה חזרה, והמומחית אומרת שיש שני מוקדים של גידול סרטני
שכבר התחיל לכרסם בבסיס הגולגולת"
הסרטן התגלה במהלך אימונים למרתון תל אביב. "רצתי משהו כמו שנתיים לפני זה", הוא מספר. "אני לא ספורטאי מלידה ולא עסקתי בספורט מסודר. באותה תקופה, בסוף 2016, התחלתי להתאמן ולהעלות מרחקים. הצבתי תאריך יעד – ה-24 בפברואר 2017 בתל אביב. בדצמבר 2016 סיימתי את תוכנית האימונים, ממש בריצה האחרונה, אני מוצא את עצמי מקנח את האף. זה היה חורף, ואני רואה שיוצא לי דם מהאף. אני לא אדם חרדתי ולא נבהל בקלות אז ייחסתי את זה לנים באף שפקע מהקור ומהיובש. אבל מיד אחר כך מתחילים כאבי ראש מטורפים. אני הולך לרופאים שאומרים לי שיש לי דלקת בסינוסים מהריצות בלילה בקור. לקחתי משככי כאבים שלמזלי הרב הם לא עזרו. הכאב המטורף שיתק אותי ובאיזה שלב חצי הפנים הימניים שלי נרדמו. הרגשתי מן נימול. שולחים אותי למומחה אף אוזן גרון ששולח אותי לסי-טי ראש בבית החולים מאיר ובפיענוח הכל תקין. המשכתי בחיי ויש לי כאבים המטורפים. אפילו הלכתי למילואים שבסיומם התקשרתי למומחה וצעקתי עליו 'אני בא, משהו לא בסדר, הכאב לא עובר'. הגעתי והוא מכניס אנדוסקופ דרך האף ורואה את הגידול שישב בחלל הלוע. הוא כנראה הבין מיד שזה גידול סרטני ושולח לביופסיה דחופה. זה היה ביום רביעי, 1 בפברואר 2017. למחרת כבר הייתי בפגישה אצל מנתחת ראש צוואר. שתבין שאם משככי הכאבים היו עובדים לא הייתי פה כדי לספר על זה. הביופסיה חזרה, והמומחית אומרת שיש שני מוקדים של גידול סרטני שלב 4 בלוע וליד האוזן שכבר התחיל לכרסם בבסיס הגולגולת. למזלי לא היו גרורות".
אשר פרץ. צילום עזרא לוי
המומחית הפנתה את פרץ לפרופ' אהרון פופובצר, מהמומחים הגדולים בארץ לאונקולוגיה של הראש והצוואר. "התחלתי תהליך של שבעה שבועות של כימותרפיה והקרנות במרכז דוידוף בבית החולים בילינסון בפתח תקוה. קיבלתי את זה באהבה ובהבנה. זה העמיד במבחן את כל מה שחשבתי על עצמי באשר ללקיחת אחריות. הבנתי שטעיתי כשלא סלחתי לעצמי על זה שטעיתי. טעיתי כשקברתי עמוק את הסוד. אתה יכול לשקר לכל העולם חוץ מלעצמך. למזלי אשתי הייתה לצידי ונרתמה. היא הייתה קצינת המבצעים של כל האירוע הזה, החל מקביעת תורים למומחים וללוגיסטיקה של הבית. התמסרתי לטיפולים כמו חייל טוב. זה גם פגש אותי במקום שבו אני פיזית ומנטאלית מאוד חזק – בכל זאת אימונים למרתון עושה לך משהו. התחלתי גם סשנים של דמיון מודרך כדי לגרום לעצמי להבין שזה בסדר לטעות. במקביל למדתי לבקש עזרה. פתחתי קבוצת ווטסאפ עם כל החברים שלי וכתבתי להם שיש לי סרטן. אם את סיפור העוקץ קברתי בסוד עמוק את הסרטן החצנתי מאוד. סיפרתי גם לילדים והבטחתי להם שאני אחלים. אין ספק שזה גם נתן לי את הדרייב. הבטחות צריך לקיים. החברים שלי מילאו רשימת שמירה וכל יום הגיע אלי מישהו הביתה בבוקר ונסע איתי לבילינסון. החברים הקרובים יותר בילו איתי יום שלם בכימותרפיה. אחרים לוו אותי לרדיותרפיה. גם המשפחה עזרה וככה במשך שבעה שבועות עברתי שבעה טיפולים כימותרפיים ו-35 הקרנות לראש ולצוואר. איבדתי את חוש הטעם שלי כי נפגעו לי בלוטות הרוק. התחילו בצקות וכוויות בצוואר ובגרון והצלחתי להעביר רק נוזלים דרך הפה. המערכת החיסונית מאוד נפגעה אבל עמדתי יפה והטיפולים התקיימו ברצף על פי התוכנית וסיימתי על הרגליים".
"המרתון הזה היה עבורי, לפני חוויה ספורטיבית, חוויה רוחנית מטורפת.
בקילומטר ה-38 התחלתי לשיר ובקילומטר ה-40 הוצאתי את דגל ישראל
וחציתי את קו הגמר. זה היה מטורף"
מה שקרה מאז, בסרט של פרץ, הוא כמעט הסוף ההוליוודי הקלאסי. "רציתי להחלים. תפיסת העולם שלי היא שבסוף החמישה אחוז האחרונים הם הדרך שבו היקום והעולם, ויש שיגידו אלוהים, מכוון את הדברים. לשמחתי הרבה החלמתי וחזרתי למקום העבודה שלי. הבוס שלי התחלף והבוס החדש שלי פיטר אותי ארבעה ימים אחרי שחזרתי מחופשת המחלה. אחד הדברים שהיה לי הכי קשה לעשות בשיחת הפיטורים הזו זה לא לחייך. כי חמישה ימים לפני כן הבעתי משאלה שיפטרו אותי. היה בלתי נסבל לעבוד תחת הבוס החדש. הגענו להסדר והתחלתי לעבוד איפה שאני עובד היום קצת יותר משנתיים. חזרתי לאימוני הריצה ושיקמתי את היכולת שלי חזרה ממצב שאני בקושי יכולתי ללכת 500 מטרים לגן להביא את הילד – למצב שאני מתחיל לרוץ. בפברואר 2018 עשיתי חצי מרתון בתל אביב. ומשם התחלתי שוב סדרת אימונים וב-14 באפריל 2019 עשיתי מרתון ראשון בפריז. ערב לפני המרתון אשתי מסתכלת ככה בלוח השנה ואומרת 'אשר אתה לא מאמין'. שאלתי מה. היא אמרה 'ב-14 באפריל 2017 עשית את הטיפול האחרון ושנתיים לאחר מכן בדיוק אתה עושה מרתון'".
נהדר.
"המרתון הזה היה עבורי, לפני חוויה ספורטיבית, חוויה רוחנית מטורפת. אני רץ 42 קילומטרים וזוכר מאיפה באתי, איפה הייתי ואיפה אני נמצא עכשיו. הבנתי כמה אנחנו בני האדם חזקים. יש לנו יכולת להתגבר על כל מכשול שיעמוד בפנינו. בקילומטר ה-38 התחלתי לשיר ובקילומטר ה-40 הוצאתי את דגל ישראל וחציתי את קו הגמר. זה היה מטורף".
יש לך סיפור חיים מטורף, אבל למה להרצות עליו?
"אני עושה את זה כי אני רוצה לעזור לכמה שיותר אנשים להבין מה הם יכולים. איך הם יכולים לצלוח בצורה טובה אתגרים שהם פוגשים בחיים וגם להצליח להסתכל אחורה ולראות את האירועים שהם חוו באור חיובי יותר, כדי שיצליחו לחיות חיים טובים יותר עבורם".
זה קשה כי אנשים נוטים להיאחז בפסימיות.
"הפסימיות היא ברירת המחדל של האדם. חייבים להשקיע אנרגיה בכל דבר טוב והעיקר לא ליפול לבור של מסכנות. ההגה של החיים שלנו בידיים שלנו. יש נהגים נוספים על הכביש ואתה יכול להיות פרפקט ויתנגשו בך, אבל ההגה של החיים שלך בידיים שלך. אתה צודק שאנשים נוטים להתקרבן למרות שאין להם על מה. איבדתי אח ואם היית שואל אותי אם הייתי מוכן שלא יהיה לך אח ושלא תאבד אותו – לא הייתי מוותר על רגע אתו כדי לא לחוות את האובדן. את זה יכולתי להבין רק אחרי שאיבדתי אותו. לא בחרתי לאבד אח, להיות מעורב בעוקץ ולפגוש בסרטן. אבל זה קרה לי. היום אני יודע מי אני, יותר משידעתי אי פעם. אני מסתכל על החיים ומברך על כל דבר. היום אני חי את החיים יותר מאי פעם".
