תושבי מושב משמרת לא ישכחו את 25 במרץ, 2019. בשעה חמש בבוקר של אותו היום, השלווה הפסטורלית במושב נקרעה בבת אחת בקול אזעקה רועם. אף אחד לא חשב שטיל יפגע בלבו של אזור השרון, כמעט 100 קילומטרים בקו אווירי מרצועת עזה. במשך חצי דקה, תושבים מבולבלים במושב ניסו להבין מדוע מופעלת אזעקה באזור. היו מי שחשבו שמדובר בטעות, היו כאלה שמיהרו לרוץ אל הממ”ד. בני משפחת וולף המתגוררים במושב התעוררו גם הם מקול האזעקה ומיהרו לרוץ אל המרחב המוגן. ואז פגע הטיל בביתם והחריב אותו לחלוטין.
“כשהאזעקה החלה, אני וסוזן, אשתי, היינו בחדר השינה, הבן שלנו דניאל, ואשתו יעל, ושתי הנכדות שלי שגרו אצלנו אז, היו בחדר אחר, והבת שלי לי, הייתה בחצר”, אומר רוברט וולף בן ה-62, “דניאל בא להעיר אותי ואת סוזן. יצאתי החוצה לקרוא ללי להיכנס פנימה לממ”ד. באותו הזמן, הטיל נכנס לבית דרך גג הרעפים שלנו, אל תוך הבית, וכשהוא פגע ברצפה הוא התפוצץ. זה קרה ברגע שיצאתי מהבית. עמדתי בחוץ ופשוט ראיתי את הפיצוץ מול עיניי, ואת כל הבית שלנו קורס. חתיכות שלמות מהבית עפו עלי. שום דבר לא פגע בי, מלבד בובה קטנה של הנכדה שלי שעפה עליי מהפיצוץ”.
מה הרגשת כשראית את הטיל נופל?
“זה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים. הייתי בטוח שכולם מתו. חשבתי שאף אחד לא שורד דבר כזה. חשבתי שהמשפחה הלכה. רצתי פנימה, ראיתי את סוזן שוכבת על הרצפה. לפני הפיצוץ, דניאל, אשתו, הילדים שלהם וסוזן, הגיעו לממ”ד. אבל בגלל שהם לא הספיקו לסגור את דלת הממ”ד, סוזן נפגעה מהפיצוץ באורח קשה. כשנכנסתי להריסות, ראיתי את דניאל יוצא מהממ”ד וכולם היו אפורים מהאבק. דניאל סיפר לי אחר כך שהוא חשב שאני מת בגלל שיצאתי מהבית. למרבה ההפתעה לא שמענו את הרעש של הפיצוץ כל כך חזק, אבל אני יודע ששמעו אותו בכל אזור השרון. היו לנו גם חמישה כלבים בבית, ששניים מהם מתו בעקבות הפיצוץ, וגם כך כמה חתולים שהיו לנו. זה היה לי מאוד קשה”.
פגיעת הטיל בבית משפחת וולף בשנה שעברה. צילום מגד גוזני
פגיעת הטיל בבית משפחת וולף תפסה את כל אזור השרון בהפתעה. בערים סמוכות כמו רעננה החלו לתרגל כניסה למרחבים המוגנים במוסדות החינוך והתושבים עודכנו בנהלי החירום מחשש לשיגור נוסף לאזור השרון. גם תושבי מושב משמרת הוכו בתדהמה בשל האירוע החריג ועשרות בתים במושב ספגו נזק בשל הדף הפיצוץ או רסיסים מבית משפחת וולף שפגעו בהם. “ההדף הגיע גם אלי, העוצמה של הפגיעה בקרקע יצרה הדף אדיר”, מספר שכנו של רוברט, “חלונות התנפצו, רעפים זזו. עיקר הנזק היה בבתים הסמוכים לבית של רוברט, כמו הבית שלנו. אני התעוררתי לעשירית השנייה האחרונה של שריקת הטיל. חשבתי שהפיצוץ היה רעם חזק ושמעתי שדברים נפלו בבית. פתאום אני שומע צעקות מחוץ לבית. אשתי התעוררה ורצה לראות שהבנות שלנו בסדר ואני שמתי נעליים ורצתי לבית של רוברט ופשוט ראיתי את הכל הרוס. בהתחלה חשבתי שהתפוצץ תנור נפט. לא קלטתי שזה טיל. דניאל יצא עם אחת הנכדות על הידיים, שניהם היו אפורים, לקחתי אותה ממנו ונתתי אותה לאשתי. רק אז נפל לי האסימון של מה שקרה. תוך דקות ספורות היו המון אנשים באתר, וכולם היו די בשוק. כל היישוב”.
“סידרתי עבודה לפסיכולוגים באזור להרבה שנים”
עד לפגיעת הטיל רוברט וסוזן וולף התגוררו במושב משמרת במשך 17 שנים. רוברט מנהל עסק לייבוא מוצרי פרזול ועובד בו לצד בנו דניאל. סוזן היא סייעת בצהרון בבית הספר היסודי מגד ברעננה. שניהם ילידי אנגליה, שם נפגשו, ועלו יחד לישראל ותחילה התגוררו ברעננה עד שהחליטו לעבור למושב משמרת. לזוג ארבעה ילדים ששניים מהם, דניאל ולי, התגוררו איתם כשהטיל פגע בביתם. כתוצאה פגיעת הטיל סוזן נפצעה קשה מרסיסים, אשתו של דניאל, יעל, נפצעה באורח קל. אחת מהשכנות של המשפחה, נערה בת 12, נפצעה ברגלה מרסיסים שעפו מעוצמת הפיצוץ.
“יעל קיבלה כמה רסיסים בגב כשהיא החזיקה את אחת הבנות שלה על הידיים ושמרה עליה”, אומר רוברט, “סוזן קיבלה המון רסיסים בגוף. שני רסיסים נכנסו לאזור הצוואר והראש והם יושבים ליד העורק הראשי ואי אפשר לגעת בהם. הם כל כך קרובים, שאתה לא רואה אפילו את הרווח בסריקת סי.טי בין הרסיסים לבין העורק”.
מה אתה זוכר שקרה אחרי הפיצוץ? אחרי שכבר החלו להגיע אנשים?
“כולם רצו לעזור, חברים, שכנים, גם אנשים שלא הכרנו. ראינו את הצד הכי יפה של האנשים. אני זוכר שחצי מדינה הגיעה לכאן. השכנים שלי היו כאן תוך כמה שניות. השכן שלי, החבר הכי טוב שלי, הגיע מיד. כולם באו לעזור ברגע אחד. אני גם זוכר שכל הבית היה מפורק לגמרי”.
איך סוזן, שנפצעה קשה, התמודדה עם הפגיעה?
“בהתחלה פינו את כולנו לבית החולים מאיר ואז, בגלל החומרה של הפציעה שלה, העבירו אותה לבילינסון. חצי מהאמבולנסים של השרון הגיעו לפה, הם לא ידעו מה קורה אז הם פשוט שלחו את כולם. במקרה של אירוע טרור יש פרוטוקול מסודר שדופק כמו שעון. כולם עשו עבודה מצוינת. ואיך סוזן התמודדה? תשמע, אשתי חזקה בצורה בלתי רגילה. היא אנגליה קלאסית. כשהעבירו אותה לבילינסון היא אמרה לי משפט שלא אשכח בחיים: ‘איזה מזל שהטיל נפל עלינו כי לנו יש לפחות ממ”ד’. ואני מסתכל עליה, ואומר לעצמי מאיפה הכוחות להביא את המשפט הזה? היא כמו טרומפלדור. המשפט השני שהיא אמרה לי היה כשהבאת אותי לישראל הבטחת לי שישראל בטוחה ליהודים יותר מאנגליה’. אז צחקתי ואמרתי לה ‘נו, אז טעיתי פעם אחת בחיים. קורה’”.
פגיעת הטיל במושב משמרת. צילום באדיבות המשטרה
ומבחינה רפואית?
“היינו אצל כל המומחים. ולא בגלל שכל הזמן רצינו חוות דעת, אלא בגלל שהמערכת פשוט דאגה שנקבל את הטיפול ואת ההתייעצויות הטובות ביותר. היה לה ניתוח ברגל שבו הוציאו לה רסיסים. היו לה כמה רסיסים בגוף שיצאו לבד. היה קורה שבלילה היה יוצא לה רסיס מהגוף, והיינו רואים אותו בבוקר. הגוף פשוט דוחה חלק מהרסיסים לבד. היא הייתה מאושפזת כמה ימים בבילינסון והיא כרגע נמצאת בהשגחה מתמדת. אבל חוץ מלחכות ולבחון את המצב ולהיות עם האצבע על הדופק, אין לנו יותר מדי מה לעשות. היא כמובן חזרה לעבוד בבית הספר תוך זמן קצר כי היא מאוד אוהבת את הילדים שם”.
ואיך נפשית המשפחה מתמודדת עם זה? עם לאבד בית?
“אני כבר אמרתי שאני סידרתי עבודה לפסיכולוגים באזור להרבה שנים. אתה לא מצפה לפגיעה כזאת. אנחנו גרים באזור שאין בו שום דבר אסטרטגי. לא תחנת כוח, לא שדה תעופה, אז אין סיבה לשים כאן מערכת כיפת ברזל להגן עלינו, זה מאוד מפתיע ומאוד קשה. אבל חשוב לזכור שהיה יכול להיות גם גרוע יותר ושתודות לאזעקה ניצלנו. מי שהציל את החיים שלנו הם חיילי יחידת האזעקות של הצבא. פגשנו את אותם חיילים שבחרו להפעיל את האזעקה במשמרת ולמעשה הצילו אותנו. זה היה מאוד מרגש. פגשתי ממש את הקצין שאמר לחיילים להפעיל את האזעקה, חיבקתי אותו. כי הייתה שאלה האם להפעיל את האזעקה או לא והם עשו את ההחלטה הנכונה והנבונה”.
איך כלכלית מתמודדים עם אובדן כזה?
“קיבלנו המון עזרה מהמדינה. ביום שהטיל נפל הגיעו אלי שני נציגים ממס רכוש של המדינה. אף אחד בישראל לא יודע מה זה מס רכוש עד שקורה משהו לבית שלך שקשור לטרור כמו הטיל הזה. החבר’ה של מס רכוש פשוט מדהימים. הם לא פותחים את קופת המדינה כל כך מהר, אבל הגישה שלהם זה להחזיר אותך לבית כמה שיותר מהר. הבנתי שאני עובד עם אנשים ישרים. הם אנשים קשים, אבל הוגנים. יש להם מהנדסים, מומחים, הם מאוד מקצועיים. עבדו איתנו יחד יד ביד. ואז הקבלנים נכנסו, חברת שפונדר ריטוב והמפקח שלהם, איתמר בר. אלה פשוט אנשים שאני לא יודע מאיפה הם הגיעו אלי בחיים, אנשים מדהימים. מס רכוש ניהלו את המשא ומתן על המחיר, קיבלו הצעות מחיר מקבלנים ושבוע מהרגע שבו קיבלנו את האישור על הקבלן הם כבר פינו את ההריסות של הבית. זה היה כמו צלקת. כל פעם שראיתי את זה, רציתי לבכות”.
משהו שרד מהבית?
“רוב הדברים נהרסו. הצלחנו להוציא תמונות ואלבומים. היו דברים כמו רהיטים של סבא שלי, שלא יכולנו להציל כמובן. מה שיכולנו להציל היה בעיקר תמונות, שזה זיכרונות וזה מאוד חשוב לנו”.
רוברט וולף
“לא מומלץ לקבל טיל, אז אל תנסו את זה בבית”
כיום משפחת וולף מתגוררת בשכירות בשתי דירות נפרדות בתל מונד ומחכה לסיום בניית הבית החדש על אותה הקרקע בה פגע הטיל. בשל התפשטות נגיף הקורונה וההנחיות של משרד הבריאות, שמצמצמות משמעותית את פעילות המשק, כניסתה של משפחת וולף לבית החדש ככל הנראה תדחה במקצת. “לא היה יום שהקבלן לא הצליח להביא אנשים לעבוד בבית”, אומר רוברט, “היו החלפות, שינויים בעובדים, אבל כל יום המפקח והקבלן הצליחו לעשות משהו. אין מה לעשות, יש עיכובים בגלל המצב. אני מאמין שאם היינו אמורים להיכנס ביוני אז אולי זה יתעכב בחודש או חודשיים, אבל לא בהרבה. אנחנו ממשיכים כמתוכנן. אנחנו אופטימיים, רק ככה אפשר לעבור את זה”.
איך אתם מתמודדים עם התפשטות הנגיף? יש חששות?
“הנגיף משפיע עלינו כמו שהוא משפיע על כל אחד במדינה. אנחנו משפחה מאוד אופטימית. איך אמרתי? אם אני יכול לקבל טיל על הראש, אז אני יכול לעבור גם את נגיף הקורונה. לפחות הפעם אני לא לבד בצרה שלי, אלא יחד עם כל העולם. אני חושב שמשרד הבריאות והממשלה מתמודדים עם זה בצורה לא רעה בכלל. יש לי עסק לייבוא מוצרי פרזול וכמובן שזה משפיע. הספקים לא שולחים סחורה, הנמלים לא רוצים לשחרר את הסחורה. העסק די מושבת. אבל כולי תקווה שזה יעבור מהר”.
כאנגלי, מה אתה חושב על התנהלותו של ראש ממשלת אנגליה, בוריס ג’ונסון בזמן המשבר?
“הוא לא עשה עבודה כל כך טובה. זה לא היה במקום לחכות עם נקיטת הצעדים וההסגר. אני מבין מה הוא רצה לעשות. הוא חשב שהנגיף הוא כמו רוח סערה שתעבור, אבל זה לא ככה. הם פתחו את הדלתות לרווחה בזמן שאנחנו אטמנו אותן. אני מבין שהוא לא רצה להשבית את הכלכלה, אבל מה עוזר לך כסף אם אתה לא חי כדי להשתמש בו?”.
האסון הזה לימד אותך משהו? יצאת ממנו עם איזה מוסר השכל?
“למדתי הרבה דברים מהאירוע הזה. אחד הדברים שלמדתי הוא שאתה לא קשור לבית, אתה קשור לאדמה, לשטח, לקרקע. זה החלק החשוב. אתה לומד את זה. יש חקלאים שיגידו לך ‘קח מה שאתה רוצה, רק אל תיגע לי בקרקע’. וזה מה שאני למדתי, למרות שאני לא חקלאי. שאלו אותי, ‘אתה בונה באותו המקום?’ וחשבתי שזו אפילו לא שאלה בעיניי. גם למדתי שזה לא מומלץ לקבל טיל, אז אל תנסו את זה בבית”.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
