לקול מחיאות כפיים ומעט מאוד עיניים שנותרו יבשות, נפרד אתמול (ראשון) אופיר ורמשטיין מצוות פנימית ב' של בית החולים מאיר בכפר סבא. ארבעה חודשים היה ורמשטיין מאושפז בבית החולים, במהלכן גופו קרס כמעט לחלוטין לאחר שנדבק בקורונה והוא שהה בתרדמת במשך יותר מחודשיים.
ורמשטיין, בן 43, נשוי ואבא לשלושה, יליד כפר סבא המתגורר כיום בהוד השרון, עבר השתלת כליה בסין בשנת 2006. הוא עובר טיפולי דיאליזה על בסיס קבוע והמערכת החיסונית שלו כמעט אינה קיימת. בסוף חודש יולי קיים במרפסת ביתו פגישה עבודה עם שניים מעובדיו בחברת האינטרנט המהיר אותה ניהל עד לאחרונה. "נפגשנו עם מסיכות ועם מרחק של שלושה מטרים אחד מהשני", נזכר ורמשטיין בשיחה עם צומת השרון, "האמת, פשוט אכלנו אבטיח מאותה הצלחת".
בהמשך התברר כי אחד העובדים שהיה בפגישה היה חולה מאומת, וגילה זאת רק לאחר הפגישה. כמה שעות לאחר הפגישה ורמשטיין כבר חש ברע. "התפניתי לבית החולים ומשם ההתדרדרות הייתה מהירה", הוא מספר, "הגעתי ב-28 ביולי, והדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחודש אוקטובר. עבורי התקופה הזאת היא חור שחור עמוק, אני לא זוכר כלום. לאחר מכן הבנתי שהמצב שלי הדרדר מאוד בטיפול הנמרץ, כל הגוף שלי למעשה קרס. הרופאים באו לאחי ואמרו לו 'לך תקרא קדיש על אחיך'".
הפרידה מאופיר ורמשטיין בבית החולים מאיר. צילום: דורין אפל
"פתאום פקחתי עיניים ולא הבנתי איפה אני נמצא", הוא נזכר ברגע ההתעוררות מהתרדמת, "לקח לי שבועיים בערך עד שהתחלתי להבין איפה אני נמצא ומה קורה איתי. כל המשפחה שלי נעמדה דום, לא זזו לשנייה ממני, זה היה פשוט מדהים. היו המון עליות וירידות במצב שלי, אבל הירידות היו כבדות ולא היה פשוט להכיל את זה. אחרי שהתעוררתי הבנתי שזה משהו שקשור לקורונה, אבל הייתי בטוח שעבר רק שבוע ויש לי תוכניות לחודש אוגוסט. הרופאה צחקה ואמרה שאנחנו באוקטובר".
ורמשטיין אסיר תודה לצוותים בבית החולים מאיר, שאחראים במידה רבה מאוד על כך ששרד את המצב הקשה בו שהה. "אין ציון לשבח יותר גדול ממה שמגיע להם", הוא אומר. "כל הצוותים שטיפלו בי פשוט היו מדהימים. כשנפרדתי מהם הייתה התרגשות גדולה, לא רק של הצוות אלא גם של החולים שיצאו מהחדרים כדי להפרד. הסתכלתי על זה בהלם. יש שם אנשים שרק עזרו, תמכו ונתנו כל הזמן. אני חייב להם את החיים שלי. יצאתי מהמקום הכי נמוך שאפשר, מקומות שלא הייתי בהם בעבר למרות שעברתי הליכים רפואיים קשים שעברתי בחיים שלי".
אחרי ארבעה חודשים בבית החולים, ורמשטיין עדיין עובר הליכי שיקום בבית החולים ומחכה לשוב לביתו בקרוב. את ההתקדמות הוא רואה בכל יום מחדש, והוא מתגאה כי היום הוא כבר יכול ללכת לבד כ-350 מטרים. כשהיו לו בעיות עם האוכל בבית החולים, הגיע הטבח הראשי של בית החולים כדי לשאול מה ניתן לעשות עבורו. "קיבלתי מתנה מאוד גדולה", הוא מסכם את השהות במאיר, "אומרים שמערכת הבריאות בקריסה, אבל אני לא ראיתי את זה. בשעות לחץ במחלקה, והיו כאלה, הצוות היה לצידי בכל מה שהייתי צריך ובכל שעות היממה. אלה אנשים שמגיעות להם מחיאות כפיים".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
