הנוכחות הפיזית של אנשים אחרים בחיי כה דלה שלא נותר לי למה או למי להשוות. לא מראה חיצוני, לא רכוש, לא חופשות ולא בילויים. רשימת המשאלות שלי כרגע עומדת על קולפן, שנשבר בשבוע שעבר
לא משנה אם השמעתם עוד פליטת פה מטומטמת שמעידה על חוסר הבנה של הציבור. לא משנה אם שוב הצטלמתם מפרים את ההנחיות של עצמכם. לא משנה אם פיניתם מאהל מחאה כזה או הפגנה אחרת. אתם לא תישארו שם לנצח
בעוד שלילדים יש קרוב ל-80 ימי חופש בשנה, לנו, ההורים, יש ביחד קרוב ל-30. לא משנה מה החישוב המתמטי שנעשה, המציאות הזו בלתי אפשרית
זו היתה שנה של מדידות חום בבקרים, של שימוש אובססיבי באלכוג'ל, של למידה מרחוק, של ריחוק חברתי. או כמו שהבן שלי סיכם: "כיף"
לימדתם אותנו שיעור שלא נשכח. לימדתם אותנו שאי אפשר לסמוך עליכם. שהכוחניות מוכיחה את עצמה. כפיים
מי שלא מחייך אלי הוא לא נחמד. יפה שווה טיפשה. היצר ההישרדותי הקדמון שלנו הפך במרוצת השנים למערכת אמונות מגבילה שמפלגת ביננו
