מתחם הבית

ביום הזה קשה לי. קשה לי להכיל עוד סיפורים קורעי לב ועצובים כל כך. ובכל זאת, חשוב שנזכור, שנדע, שנבין שאי אפשר באמת להבין. לזכרם

יש כאלו שטוענים שהחזרה למשרדים עשתה להם רק טוב. שההפרדה הזו בין בית לעבודה גרמה להם להתמקד. אז אני משתייכת לסוג השני, הסוג האריק איינשטייני. אני נהנית להיות בבית

הפגיעה בילדים, חוסר ההגינות, הנהלים הלא אחידים, פילוג העם, הניתוק, הנזקים הגדולים: רגע לפני הבחירות מגישה ליאת קמחי כתב אישום חברתי-כלכלי נגד הממשלה

כמה זה לא מובן מאליו לצאת לבלות, לראות אנשים, לשוחח, לאכול אוכל טעים וטרי שהרגע יצא מהמטבח על צלחת אמיתית ולא בקופסת פלסטיק. אפילו הגעת הסכו"ם והמלח-פלפל לשולחן היה עבורנו טקס מרגש שלא רואים בכל יום

איבדתי תחושה של זמן, הידיים גירדו לי, הרגשתי שמבצעים בי ניסוי מיוחד. אבל מצד שני ניהלתי ממש שיחה פנים אל פנים עם אישה אחרת והקשבתי באופן כמעט מלא למרצה

מסיבת תחפושות משפחתית בזום, משלוחי מנות לשכנים, השתתפות בקמפיין של דניאל עמית וגם הנאה גדולה מניחוח צרפתי כאן בישראל: איך נהנים מאווירה פורימית בפורים למרות הקורונה

התחפושות, משלוח המנות, הנפצים, אירועי ההפנינג, והקלישאה על אווירה פורימית. ליאת קמחי לא משתגעת על פורים ומסבירה למה

באמת שהבנתי את החברה שסיפרה לי שהיא ומשפחתה החלו בתהליך הגירה לאוסטרליה. פעם גם אני חשבתי כך

הפסדתי. אחת אפס לייאוש, לבירוקרטיה. לאטימות הממסדית. לא מזמן פרשתי זמנית מפעילות חברתית עירונית שנתתי לה את כל כולי

הלו? מישהו שומע אותי? זה פשוט מרגיש לי שציבור ההורים הצעירים פשוט לא נשמע. קל להתעלם מאיתנו, זה ברור לי. כי אנחנו בדיוק מדליקים טלוויזיה לילד בן השלוש שמתחנן שנשחק איתו בזמן שאנחנו בדיוק נכנסים לעוד שיחה חשובה או מנסים לשכנע את הילדה בת הארבע שתפסיק להפריע לאחיה הגדול כשהוא מכין שיעורים. אז אין לנו […]

ימים מתעתעים בגן ובבית: הילד שהודיעו שהוא חיובי לקורונה התגלה כשלילי, אבל אז התברר שילד אחרי חיובי ומשום מה שני גנים משתמשים באותם שרותים. מבולבלים? גם אנחנו. וגם מתוסכלים

כל כך הרבה ברברת וקשקשת הולכת שם ברשתות החברתיות. ויתרנו בלי לשים לב על היכולת להפעיל שיקול דעת. לקחת החלטה בתנאי אי ודאות

אנחנו עייפים מהנחיות חסרות היגיון שתמיד מוטות לכיוון אחד ואיכשהו זה תמיד לא לטובתנו. עייפים מחוסר עקביות וזגזוגים. עייפים מצבעים שלא אומרים כלום. עייפים מלשלם את המחיר של ריחוק חברתי בזמן שכל העולם ואשתו חוגגים בחתונה, בישיבה או בדובאי

בזמן האחרון שמתי לב שמשהו השתנה לי במוח. אני איני כתמול שלשום. או יותר נכון איני כבשנת 2019-2018. השדרוג לשנת 2020 הושלם בהצלחה בתת מודע שלי. כי בכל פעם שאני צופה בטלוויזיה זה מוזר לי. מוזר לי שאנשים מסתובבים חופשיים ברחובות. שהם מתקהלים, יושבים בבתי קפה, לוחצים ידיים בלי לרחוץ אותם שניה אחר כך או […]

לא יכול להיות שהמשטרה מסמיכה את עצמה להיות גם הרודפת, גם השופטת וגם התליינית. השערורייה הבלתי נסבלת הזו של מרדפי משטרה חייבת להיפסק

אין חולק על כך שניהול משבר הקורונה הוא ניהול רע. אבל בין זה לבין ההתנגדות להתחסן מפני מחלה שכבר גבתה את חייהם של מיליון וחצי איש המרחק רב

לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 14 לערך, היה לחברותי ולי מנהג קבוע – ללוות אחת את השנייה הביתה כשחזרנו בשעות הלילה מבילוי. כולנו גרנו ברדיוס די קרוב, ועדיין פחדנו ללכת לבד הביתה בחושך. אז הפתרון שמצאנו אי שם בשלהי שנות ה-90 ולפני שהסלולר היה מצרך חובה לכל יצור תבוני עם דופק, היה פשוט ללוות אחת […]

מרכיבים חברים, רוכבים בלי קסדה ועל המדרכה, מתעסקים בניידים, חוצים רמזורים אדומים. הורים, אל תקנו לילדים שלכם אופניים חשמליים