ביום הזיכרון האחרון עברתי ליד חצר בית ספר תיכון. הייתה זו שעת ההפסקה מאחר ותלמידים נראו בחצר. הם עמדו ללא ניע לבושים חולצות לבנות בראש מורכן. נבהלתי. האם הגיעה שעת הצפירה ואני איני עומדת בה? חידדתי את אוזני חוששת לגלות שהקדימה לבוא ההדרדרות בשמיעה שמגיעה עם הגיל. לא, אין צפירה. זה גם לא היה הגיוני, כי השעה היתה רק עשר ועשרה. והשמיעה נותרה כשהייתה. בינתיים.
המשכתי להתבונן לעומק בתלמידים הקפואים מנסה להבין את פשר המראה שאופייני לסדרת נטפליקס בינונית שמתיימרת להיות מסתורית. בחינה מדוקדקת פתרה את התעלומה. לא הצפירה העמידה זומבים לדום מורכן ראש. היו אלו המכשירים הניידים. רובם ככולם היו עמוק בתוך המכשירים. חלקם עמדו בחבורות, חלקם היו בגפם. חלק ישבו בצל, חלק הילכו באיטיות רבה בדשא כשמבטם תקוע עמוק במכשיר שבכף ידם. לא זיהיתי אפילו לא תלמיד אחד עם ראש זקוף ומבט צלול.
ושקט. שקט לא אופייני לחצר בית הספר הרוחשת והרועשת שעולה בזכרוני.
נעצבתי אל ליבי. זה בלתי נתפס בעיני שאת ההפסקות רוויות המשחקים, הצעקות, ההסתובבויות, הריכולים והצחקוקים החליפה בהייה מזוגגת את תוך מסך קטן וגלילה אינסופית עם מולטי אגודל שוודאי כבר התפתח אבולוציונית וכעת מתפקד כאיבר הכי חיוני בגוף האדם.
הבן שלי השנה בכיתה ב'. בשנה הבאה הוא יעלה ל-ג'. הוא יודע שבשנה הבאה יהיה לו מכשיר נייד, עם כרטיס סים ואינטרנט וכל הצוקרברגים. איך הוא יודע? כי אנחנו אמרנו לו. ולמה? כי כבר היום יש ילדים שמביאים ניידים לכיתה. אז שנה הבאה הבאה זו הקריאה האחרונה לכל ההורים שרוצים שלילדים שלהם יהיו חיי חברה למהר ולרכוש עבורם את מכשירי הפופולריות הקריטיים הללו.
חברה שלי, שהבת שלה בכיתה המקבילה, נכנעה כבר לפני חודש. אמא אכפתית מהכיתה דאגה להודיע לה שיש קבוצת וואטסאפ שבה נמצאות כל בנות הכיתה ושם נקבעים כל המפגשים והבילויים. והבת שלה היא היחידה שלא שם ולכן נותרה מחוץ לעניינים. מה היא יכלה לעשות? איזו ברירה הייתה לה? אם היא לא יכולה לנצח אותם היא חייבת להצטרף אליהן.
וזה מפחיד אותי מאוד. איך אפשר לתת לילד בכיתה ב' או ג' מכשיר נייד שבו ניתן לגשת לכל מקור מידע בעולם, ללא פילטרים, מסננים או תיווך? איך אפשר לתת לילדים להתכתב בינם לבין עצמם בלי מבוגר שיבקר את תעבורת הרשת ויזהה מתי הגבולות נחצים ונדרשת התערבות? איך אפשר לתת להם נייד ולצפות שיסתדרו לבד? אני מכירה כמה מבוגרים שלא מסתדרים עם הנייד לבדם, אז ילד בן שמונה?
ואז אני נזכרת איך זה היה כשאנחנו גדלנו. בילינו ימים שלמים בחוץ בלי שאף אחד יודע מה אנחנו עושים, עם מי ואיפה. חצינו כבישים, שיחקנו באתרי בניה, בחניות של בניינים. אף הורה לא נצפה בגינות, כי הורים לא לקחו ילדים לגינות הציבוריות. היו אלה הילדים שלקחו את עצמם ואת אחיהם ואחיותיהם הקטנים. בלי בקבוקי מים, חטיפים ואלכוג'ל. הלכנו לבד לחוגים לא משנה כמה כבישים היו בדרך. הלכנו לחברים עצמאית. אני זוכרת שפעם אחת כשהלכתי לחברה ושיחקנו בצעצוע המסקרן הזה שנקרא מחשב. שמעתי את ההורים שלה מתלחששים בצד על כמה הקשר עין-יד שלי מוצלח כשאני מזיזה את העכבר.
אז כנראה שלכל דור יש את הסכנות שלו ועלינו ההורים מוטלת החובה ללמד את ילדינו הרכים איך להיזהר ולהישמר מהסכנות הטמונות בניידים החל מתכנים לא ראויים, התנהגות חברתית לא ראויה והתמכרות לנייד.
אז עד כיתה ג' יש לנו עוד כמה חודשים. בינתיים אני מרשה לו לקחת את הווקי טוקי שלו לכיתה. למשוך את התמימות עד כמה שניתן.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
