לוטם שחר מתגייסת: "אחרי שאחי נהרג רציתי לשרת בצבא אפילו יותר"

כשלוטם שחר קיבלה עם הצו הראשון את המנילה – שאלון העדפות למגוון התפקידים שיש לצה”ל להציע, היא בהתחלה רצתה ללכת לקרבי. אמה, אירית שחר – שהתפרסמה בעקבות מאבקה לקבל חזקה על הזרע של בנה, סרן עמרי שחר ז”ל, ולהביא באמצעות אם פונדקאית ילד ממנו – עצרה את הרעיון באיבו. “על גופתי המתה”, אמרה לה והצהירה שהיא לא חותמת על הטפסים. “לצערי אני מכירה מה זה שכול ומכירה הורים שאיבדו שני ילדים – אני לא רוצה לשמוע על זה”, הסבירה לבתה. אחר כך היא תאמר לנו בשיחת טלפון “נפשית מאוד קשה לי עם הגיוס שלה”. כך או כך, האולטימטום עבד. ב-18 ביולי תגיע שחר לבקו”ם ואחרי טירונות קצרה תשרת ביחידת דובר צה”ל, שירות מעניין ואינטנסיבי, אבל נוח לכל הדעות.

זהו אינו התנאי היחיד של ההורים, אשר ואירית, לגיוס. השניים מתעקשים שבתם הקטנה תחתום על מסמך, בנוכחות שני עדים, לפיו אם חלילה יקרה לה משהו במהלך שירותה הצבאי הם יוכלו לשאוב את הביציות שלה ולהביא מהן ילד לעולם. לקח, כמובן, ממאבקם המתוקשר להביא לעולם נכד מזרע בנם, שנכון לעכשיו לא הניב תוצאות. הם, אגב, היו רוצים שהצבא יאפשר לכל החיילים לחתום על טופס אחיד כזה, אבל מבינים שכרגע זה חסר סיכוי.
במקביל לגיוס מתכננים במשפחת שחר את הצעדים הבאים במאבק. בימים אלה, אחרי שבית המשפט העליון לא קיבל את בקשתם לערער על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר להם להביא ילד מזרעו של עמרי, הם שוקלים פנייה לבג”ץ.

להתבגר בשנייה

השבוע מלאו שש שנים למותו של עמרי שחר ז”ל, בן 25, שנהרג ב־27 ביוני 2012 כשהוא ושלושה מחבריו עשו את דרכם חזרה לבסיס לפנות בוקר מערב יחידה בתל אביב. הנהג איבד שליטה על המכונית הצבאית וזו פגעה בגדר ההפרדה ובמשאית והתהפכה על צידה. עמרי קיפח את חייו בתאונה כמו גם פקודו, סגן רפאל (רפי) בובליל ז”ל. שני קצינים שהיו איתם נפצעו. בתפקידו האחרון פיקד עמרי על סיירת “בזק”, סיירת ספינות ביטחון שוטף המאבטחת את גזרת עזה. ביום העצמאות 2012, שבועות ספורים לפני שנהרג, הוא קיבל את אות מצטיין הרמטכ”ל, בני גנץ, “על מצוינות, על מסירות ועל דוגמה אישית”.

לוטם, בתם של אשר ואירית, ואחותה של ענבר בת ה-28, קטנה מעמרי ב־13 שנים. כשהתגייס הייתה בגן הילדים, כשנהרג הייתה בת 12 וחצי. כיום, בת קצת יותר מ־18, רק סיימה השנה את הלימודים בתיכון כצנלסון.
“אני זוכרת במעורפל את רגע ההודעה”, היא מספרת השבוע בראיון ראשון ומיוחד לקראת גיוסה, “אני זוכרת את הלוויה, שהיו הרבה אנשים, וזהו. אולי זה מנגנון הגנה שהגוף מפתח כדי להדחיק, כדי לשכוח את היום הזה. אין ספק שעבור ילדה בת 12 מדובר בפצצה. מוות של אח זה לא משהו שילד צריך לעסוק בו. זה מאלץ אותך לגדול, להתבגר בשנייה. כשהייתי בת 16 אנשים שאלו אותי אם אני אחרי צבא. זה ביגר אותי גם חיצונית וגם באופי, בדיבור. החיים שלי הזדעזעו והייתי צריכה להתחיל מאפס. כלומר, החיים אחרי מותו לא היו דומים לאלה שלפני. הכל משתנה, המשפחה, הפרופורציות בחיים, העניין שלי בתחומים מסוימים. פתאום הכל מתגמד”.

עמרי ז"ל, אירית ואשר שחר

הקשר בין האח הגדול לאחות הקטנה היה טוב למרות פער הגילאים המשמעותי ביניהם. “הבדל של 13 שנים זה דור שונה”, אומרת לוטם, “תחומי העניין שונים ואופן ההתבגרות שונה. אבל בסוף הוא היה אחי הגדול. לפעמים צפינו בסרטים ביחד, שיחקנו ביחד והחלפנו מתנות בחגים. אין ספק שאני מתגעגעת וזה בא לידי ביטוי בדברים הכי פשוטים, בארוחת ערב, בטיול, בסתם משהו מעניין שקורה בחיים. אתה חושב לפעמים איך בא לך לצפות אתו בתוכנית הזאת, או להתייעץ אתו בענייני צבא ולימודים”.

ביום הזיכרון האחרון, במקום ללכת עם ההורים לטקס הצבאי, בחרה לוטם בסדר יום שונה. היא הרצתה בפני תלמידים ברעננה על עמרי ואחר כך נשאה דברים בטקס בבית הספר שלה. “אני רואה התמודדות מאוד בריאה”, מספרת האם, אירית, “ההספד שלה בטקס מאוד ריגש את האנשים. היא הביאה את זה עם משמעות במקום עוד פעם לעמוד בטקס הצבאי. רואים שהיא בוגרת יותר. יש לה המון כאב ותחושת החמצה, ואני רואה את האבל שלה פושט ולובש צורה בכל פעם מחדש, ככל שהיא מתבגרת. האבל שלה בגיל 12 וחצי לא דומה לזה שהיום בגיל 18 וחצי. בכל פעם הרגשתי את הגלים שעוברים עליה. היא מתמודדת בצורה מאוד טובה עם זה. היא עשתה לי נחת, ילדה מאוד טובה ומלאת שמחת חיים עם החברים שלה”.

לאחרונה כתבה לוטם בפייסבוק לאחיה: “ממש עוד מעט אני אלבש מדים, עם תג של ‘דובר צה״ל’, לא כל כך מפתיע שאיך שנכנסתי לראיון במיון, המראיין שלי אמר לי ‘אני מכיר אותך, את הכתיבה שלך ויודע מי את’. שבע דקות וכבר התקבלתי. לפעמים אני יושבת וחושבת על הגיוס שלך. זה נפל בפורים, הייתי אז בת חמש וחצי, והעדפתי ללכת לגן מחופשת לפרפר. נפרדנו בכמה מילים, חיבוק ונשיקה. אני נסעתי לגן ואתה לבקו״ם. אני לא הייתי בגיוס שלך, ענבר כן. אתה היית בגיוס של ענבר, ובשלי לא תהיה. לפעמים אני תוהה עם עצמי אם זה בגלל שלא הייתי אצלך בגיוס? אני מצטערת, הייתי ילדה בת חמש וחצי שלא ידעה לסדר נכון את סדר העדיפויות שלה. בבקשה תגיע, אני רוצה לעלות לאוטובוס ולעשות לך שלום, שתעשה לי שיחת מוטיבציה כמו שרק אתה יודע ותשלח אותי לטרוף את העולם”.

רגע של שבירה

אחרי מותו של עמרי, הכי קשה היה למשפחה עם החגים, שהוא תמיד היה במרכזם. במה שיהפוך מאז למסורת, החליטה המשפחה לעשות את חגי חודש תשרי בחו”ל. “משפחת שחר החדשה טסה לעשות את החגים באירופה”, מספרת לוטם, “באיטליה, אחרי יום נסיעות מרומא לפירנצה, הגענו לאיזה כפר ופתאום חצי מהאוטו שלנו שקע בתעלה. אבא היה הגבר היחידי ברכב. זו הייתה לדעתי נקודת השבירה שלנו. הרגשנו שאם עמרי היה פה, אז היינו יוצאים מזה בקלות. הוא פשוט היה דוחף, נותן קונטרה ואנחנו בחוץ. זה היה רגע של התפרקות ובכי. אולי זו סיטואציה מלמעלה שכיוונה אותנו להסתדר כמשפחה בלי עמרי. ואז התעשתנו על עצמנו, יצאנו מהרכב ותפסנו כמה מקומיים ויחד עם אבא שלי הם עזרו לנו ויצאנו מהתעלה. זו אולי הייתה הפעם הראשונה שהבנו שהוא לא יחזור יותר ומעכשיו צריך לנסות להסתדר גם בלעדיו”.

ההורים, מספרת לוטם, לא היו מגוננים מדי אחרי האירוע. “אז הרגשתי שיותר מגוננים עלי מאשר לפני המוות של עמרי, אבל בדיעבד זה לא היה יותר ממשפחות אחרות למשל”, היא מספרת, “אמא שלי הייתה כמובן שואלת אותי מה איתי, לאן אני הולכת ומתי אני חוזרת. זה היה לגיטימי כי הייתי בת 13 וחצי. גם היום הם לא לוחצים עלי ולא מונעים ממני לעשות דברים שאני רוצה, כמו לטוס לאילת עם חברים או לחו”ל עם חברות, ואני מספרת להם הכל ומעדכנת אותם”.

לוטם שחר צילום עזרא לוי

אמה אירית, שכותבת בפייסבוק פוסטים רגשיים מאוד ומתארת את געגועיה לעמרי, מהווה עבורה השראה. “אמא שלי נותנת לי הרבה מאוד השראה, היא מצליחה לשפוך את הלב שלה על הדף, מה שהרבה אנשים לא מצליחים לעשות. זו הבמה שלה, ובצורה הזאת היא מבטאת את הכאב”.

הרגשת שהיית צריכה לדאוג להורים אחרי שעמרי נהרג?

“הפוך. אני חושבת שההתגברות המהירה שלי היתה בדאגה לעצמי, לא להם. זה מנגנון שהיה כבוי בי ונדלק אחרי מותו של אחי. זה לגמרי הקל עלי ועל ההורים שלי. הייתי ילדה לא בעייתית בגיל ההתבגרות. תמיד שמרתי על עצמי ולא עשיתי צרות. ההורים שלי תמיד היו המסגרת שלי”.

לדבריה יש חששות לפני הגיוס, אבל לא מהסוג שכנראה מביעים הוריה. “חיכיתי לגיוס”, היא אומרת, “גדלתי בבית שכולו צבא. אבא שלי אלוף משנה במילואים, עמרי היה סרן. גדלתי על אהבת הארץ ומגיל קטן הייתי מסתובבת בבסיסים. אחרי שאחי נהרג רציתי לשרת בצבא אפילו יותר. להמשיך את דרכו של אחי, לגעת בדברים שהוא עדיין לא נגע בהם. החששות היחידים שלי היא שמדובר במסגרת אחרת מזו של בית הספר למשל. לא יותר מזה”.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

התקווה נותנת כוח

רגע אחרי שההורים התבשרו על מות בנם, הם החליטו לשאוב את זרעו במטרה להביא ילד לעולם. שופטת בית משפט לענייני משפחה, בהחלטה תקדימית עולמית, אישרה להם להביא לעולם את הילד ולגדל אותו כבן, שאמור להיוולד ללא מעורבות הורה ביולוגי כתוצאה מהפריית זרעו של עמרי ז"ל באמצעות תרומת ביצית מתורמת אנונימית, ביצית שלאחר הפרייתה תושתל ברחמה של אם פונדקאית שתלד את התינוק.

לאחר הפסיקה לטובת המשפחה, ערערה המדינה על ההחלטה. הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי קיבל בינואר אשתקד את ערעור המדינה וקבע שהזוג שחר לא יוכל להביא לעולם ילד מזרע בנם. ראש ההרכב, השופט צבי ויצמן, קבע כי “נדרשים אנו להוכחה ברורה כי רצון המנוח היה להביא ילד מזרעו אשר יינטל בנסיבות וגורל שכזה. לא הובאו ראיות ברורות כי המנוח חפץ היה כי הילד שיוולד לו יוולד לעולם של יתמות מלידה, מבלי שיהא נוכח בחייו אף אחד מהוריו הגנטיים, לא אבא ולא בעלת הביצית ולא האם היולדת. אין מדובר בהמשכיות טבעית, המשכיות שמנוח סביר יכול היה לדמיין בעיני רוחו קודם לפטירתו ולרצות בה”. בקשה של בני הזוג לערער לעליון נדחתה על ידי השופט מני מזוז.

“הגענו לבית המשפט העליון וביקשנו זכות ערעור והשופט מזוז מנע זאת מאתנו תוך שהוא נאחז בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003 לפיה רק בת זוג או אלמנה יכולים להביא ילד מזרע בן הזוג”, מסבירה אירית, “אני ממש כועסת עליו. הוא החזיר אותנו אחורה ועשה עלינו דיקטטורה משפטית”.

לפני יום הזיכרון הפגינו ההורים מול הר הרצל, מול הכנסת ומול בית ראש הממשלה, אך דבר מזה לא עזר. כעת שוקלים ההורים, כאמור, להגיש בג”ץ. “פנינו לכמה עורכי דין”, אומרת אירית, “רצינו עורך דין מהשורה הראשונה שכבר התנסה בבג”ץ ויש לו שם דבר. פנינו לשניים. אחד די דחה אותנו על הסף והסביר שזו אותה הגברת בשינוי אדרת, כלומר בג”ץ הוא בית המשפט העליון ולהיפך. עורך הדין השני ביקש לבדוק את החומר וצריך לחזור אלינו”.

“אני לגמרי תומכת במאבק שלהם”, אומרת לוטם, “אני גדלתי בבית הזה, אני יודעת מה הם שווים, מה הם גידלו ומה המסוגלות ההורית שלהם. זה יכניס המון אור אהבה ושמחה לבית. אחותי הגדולה ילדה לפני כמה חודשים תינוק וזו שמחה מטורפת. אתה מתעסק בו ולפעמים זה משכיח ממך את כל הכאב והצער וממלא אותך באור ובשמחה. נכד מאחי הגדול או נכדה יעשה לנו רק טוב. מההיכרות הקצרה שלי של 12 שנים עם עמרי, אני יודעת שבין השאיפות שלו היו גם להקים משפחה ולעשות ילדים. אני מקווה שיתנו לנו לממש את חלומו גם אחרי מותו”.

סרן עמרי שחר ז"ל

את מבינה את החלטת בית המשפט?

“קשה לי להבין. בסופו של דבר אנחנו בשנת 2018 וחברה ליברלית צריכה להיות פתוחה לעוד סוג של משפחות. אני מקווה שהם יצליחו, אבל גם אם לא אז שיתנו לבאים בתור. אחי לא הראשון שנהרג ולצערי גם לא האחרון. אם מגייסים ילדים בני 18 שאולי חלקם לא יזכו להביא ילד מזרעם, צריך לתת את האופציה הזאת. אני מורידה את הכובע בפני ההורים שלי וגאה בהם על זה שהם עומדים בגאון מול המערכת”.

ראית אותם בערעור, איך הם הרגישו?

“ראיתי אותם נשברים בערעור. זה היה כואב, כולנו נשברנו וגם לי כמובן זה היה מאוד עצוב. כבר ראינו בעיניים איך זה קורה והכל התנפץ לנו בפנים. אני לא יודעת מאיפה הכוחות שלהם. גם לפני המקרה הם היו אנשים מאוד דומיננטיים. הם היו תמיד מהמובילים, והתקווה הזאת נותנת להם כוח. יש להם בשביל מה לקום בבוקר ולנהל את הבית. אני מורידה בפניהם את הכובע”.

הישארו מעודכנים בכל הסיפורים החמים בכפר סבא: