היא מאיירת וסופרת, תושבת רעננה, נשואה ואם לשני ילדים ביולוגיים ולבחור שאימצו היא ובן זוגה כשהיה חייל בודד בגרעין צבר. ובקרוב גליה אגם שטרן מוציאה ספר ילדים חדש ומספרת בראיון ל"צומת השרון" עד כמה השכול הוא חלק בלתי נפרד מהאמנות שלה.
גליה מציגה באופן פעיל כבר 13 שנים בתערוכות איור ובתערוכות אמנות בארץ. מזה מספר שנים מפיקה את תערוכות האיור של 'הסדנה – לימודי איור של יאנה בוקלר' ומדריכה בהן, כאשר מרבית התערוכות הוצגו במסגרת שבוע האיור בתל אביב. בקרוב תוציא ספר ילדים חדש עליו היא מספרת: "לפני למעלה מ-20 שנה, עם סיום לימודי התואר השני באוניברסיטת תל אביב, עברנו בן זוגי ואני לגור ברעננה ומאז אנחנו כאן. תחילה גרנו בשכונת 2005 ובעצם עלילת ספרי החדש "אמיר וארגז החול", גם אם היא דמיונית בעיקרה, הרי שהיא מתרחשת בשכונה זו ומוזכרים בה רחוב הפרחים, גינת האומגה וגן שלדג בו למד בני".
גליה אגם שטרן וספרה החדש, צילומים פרטיים
גליה, ספרי לנו עוד על הספר.
"זהו ספר על ילד בשם אמיר החוזר מדי יום מהגן ומביא איתו חול בנעליים. יום אחד, כשאמא אומרת לו – 'עוד נצטרך להחזיר את כל החול לגננת', אמיר מחליט לפעול בעניין. הוא מוצא פתרון יצירתי ומגייס לטובת העניין חברות וחברים מהגן. אפשר לומר שהספר מדבר על יזמות, על יצירתיות ועל חשיבה מחוץ לקופסה בגיל צעיר ועל מבוגרים משמעותיים המאפשרים לזה לקרות. את הספר כתבתי ואיירתי בהשראת ילדיי, שהיו שבים מהגן עם חול בנעליים, בכיסים ואיפה לא. תופעה מוכרת בבתים רבים בארץ. את הספר אני מוציאה כעת בעזרת פרויקט מימון המונים באתר הדסטארט. הפרויקט פתוח עד ה-28.2.23".
גליה חוותה בגיל 12 את הנורא מכל, כאשר איבדה את אביה ז"ל שנפל במילוי תפקידו בזמן תרגיל צבאי במתקן סודי בדרום הארץ. היא מספרת כיצד המוות של אביה השפיע עליה: "אמנם התחלתי לכתוב ולצייר בגיל צעיר, עוד לפני שהתייתמתי, אבל אין ספק שנושא השכול נוכח באמנות שלי. כך למשל בתערוכת האיור הקבוצתית של הסדנה 'סוד הגן הנעלם' המוצגת בימים אלה באברהם הוסטל בתל אביב. כאשר אני מדריכה בתערוכה ומספרת על העבודות המוצגות בה אני מגיעה לבסוף לעבודה שלי, חמישה איורים לשיר שכתבתי. אני מספרת על הגן הנעלם שלי שבחרתי לאייר, בית העלמין הצבאי בחיפה בו אבי קבור ומקריאה את השיר המספר על משפחת השכול מנקודת מבטם של החללים, על ההחמצה שלהם אותנו, על ההחמצה שלנו אותם, ואז יש אנשים המזילים דמעה. מרגש אותי מאוד שהאמנות שלי נוגעת בליבם של אנשים".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רוצים להישאר מעודכנים?
לפני שבע שנים ראה אור ספרה "ביצת עוף החול' שהיה מועמד לפרס לאה גולדברג לספרות ילדים ומאז מקיימת גליה בהתנדבות מפגשי סופרת לכיתות ו' ברחבי הארץ. "במפגשים, בנושא 'התמודדות אופטימית עם אובדן', אני משתפת את הילדים ואת הילדות בסיפורי האישי כיתומת צה"ל", מספרת גליה, "הדגש במפגשים אינו על השכול, אלא על גיוס משאבי נפש ועל פתרונות מצמיחים. הילדות והילדים מאוד מתחברים לנושא ושואלים שאלות מאוד מעניינות ואני משתדלת לענות על כולן. לפני שש שנים חברתי ליתומי וליתומות צה"ל נוספים והקמנו את המיזם החברתי ההתנדבותי 'ממשיכים בדרכם', שבראשו עומדים מיכל דיין טלקר ועוז כהן. המיזם הזה של 'ארגון יתומי צה"ל – החיים כדרך', הארגון היחיד בישראל של יתומי צה"ל, מפגיש בין יתומי צה"ל בוגרים, המספרים את סיפורם האישי ומשתפים כיצד אזרו כוחות כדי להתמודד, לבין קבוצות בגילים שונים, בעיקר נוער".
האם לדעתך המדינה עושה מספיק עבור יתומי צה"ל?
"לצערי, המדינה לא עושה מספיק. לפי חוק שנחקק בשנות ה- 50 יתום שמגיע לגיל 21 איננו מוכר עוד כמשפחה שכולה. אחרי 75 שנים הגיע הזמן שהמדינה תכיר בנו ותתקן את העוול. רובם המכריע של יתומי צה"ל היום הם מעל גיל 50 והגיע הזמן לשינוי. חשוב שהמדינה לא תקצוב את היתמות בגיל, כי היתמות לא מסתיימת".
מתי אביך הכי חסר לך?
"אבי שהיה אדם ואב נהדר ואוהב חסר לי מאוד, הן בנקודות חשובות בחיים כמו לימודים, נישואין ולידות והן ביום יום במתן עצה טובה כפי שאבות נותנים באופן טבעי לילדיהם. אני בטוחה שהוא היה יכול להיות סבא נהדר ומשמעותי לילדיי".
לאור מה שעברת, מה המסר שלך לאזרחי המדינה?
"אני כותבת ומאיירת מתוך עולם הערכים ממנו אני באה. באיוריי בספר "אמיר וארגז החול" אני שמה דגש על כך שלכולם יש מקום. יש ילדות וילדים המשחקים לבד או בקבוצה. המשחקים, הצעצועים וצבעי הבגדים הם ללא חלוקה מגדרית. ילדות וילדים משחקים בכדור או משוחחים ביניהם ובאותה מידה יש ילדה המשחקת במשאית, ילדה אחרת המשחקת במשחק מדעי ויש ילד המושך מריצה ובה דובי ובובה. יש גם גיוון בצבעי גוף וייצוג מגוון של האוכלוסייה בארץ, למשל דתיים וחילוניים. אני מקווה שבזאת אני תורמת את תרומתי הצנועה לקידום ערכים אלה בארץ".
קישור לרכישת הספר באתר הדסטארט: https://headstart.co.il/project/70242
