"זהו ספר הפרוזה הראשון שלי לאחר שקדמו לו שבעה ספרי שירה", אומרת בסיפוק הסופרת פנינה אליאני שורוק מהרצליה, שמוציאה בימים אלו את ספרה "בדרך הביתה". פנינה נולדה בקזבלנקה לפני 70 שנים, עלתה לארץ בשנת 1961, בהיותה בת 8 בלבד, וגדלה בקרית שמונה. לאחר שירות צבאי משמעותי סיימה תואר ראשון ושני בלימודי ספרות עברית וספרות משווה ולימודים לתעודת הוראה באוניברסיטת בר אילן. היא עסקה בחינוך ובהוראה, בהנחיית מורים, בכתיבת תכניות לימודים. בנוסף, כיהנה כיו"ר סניף הרצליה של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו והייתה ממקימות תא סופרי הרצליה. את ספר השירה הראשון שלה, "אישה קשובה", הוציאה בשנת 1989 ואת האחרון "כורכת חיים לכיכר לחם" הוציאה לפני כשנתיים, כאשר בתווך הוציאה, כאמור, עוד חמישה ספרי שירה.
בראיון ל"צומת השרון" מספרת פנינה, אם לשלושה וסבתא לעשרה נכדים, על ילדותה שהיוותה את ההשראה לכתיבת ספרה האחרון: "גדלתי בנוף גלילי בתום ובאהבה. טובלת בירוק, נושמת אוויר צח של הרי נפתלי, הגולן והחרמון. מטחי הקטיושות הדירו שינה מעיני, אך לא השביתו את שמחת החיים וחדוות הנעורים. בכיתה ח' חוויתי מלחמה ראשונה, מלחמת ששת הימים. בסוף שירותי הצבאי חוויתי את מלחמת יום הכיפורים. "ההגירה" השנייה שלי הייתה לעיר הגדולה והייתה קשה יותר ומאתגרת".
פנינה מספרת כיצד הגיעה לכתיבה: "הכתיבה הייתה בתוכי תמיד. ספרי הראשון הגיע לידיו של פסח מילין, עורך המדור לספרות בעתון דבר. הוא כתב על הספר וצירף אותי למסע הופעות במועדונים לספרות ובקיבוצים. השירים התפרסמו במדורי ספרות למיניהם. הכתיבה נעשתה תמיד במקביל לעבודה, לגידול המשפחה ולחיים בכלל".
מהם הדברים שהשפיעו על הכתיבה שלך?
"הכתיבה שלי, שהיא בעיקר שירה, בין השנים 1989 -2021 ועודה נמשכת, יונקת מנוף ילדותי בצפון, מבית ההורים, מהגירה וקשיי קליטה. כילדה ונערה אני מתערה בכל מה שישראלי. קשיי דור ההורים מלווים אותי, אך לא כובלים את ידי. סוגרת פערים בהשקעה בלימודים. קשובה לזולת ולסביבה. בוחרת תמיד ללמד בכיתות החלשות. כותבת את שולי החברה. האופטימיות והתקווה לטוב הם מהותי. ביצירתי עליות ומורדות של החיים: פרידה קשה מאבי ילדי, התרוממות ושיקום, מחלה קשה שתקפה אותי וגם אותה אני מנצחת. תמיד הייתי ילדה של אור. תקופת מה היה לי הסתר פנים, ושוב האור חזר לחיי בזכות העשייה וההתמדה. את זה ראו תלמידיי וילדיי וממשיכים לראות גם נכדיי".
כריכת הספר של פנינה אליאני שורוק
ספרי לנו על ספרך האחרון שיצא בימים אלו.
"זהו ספר פרוזה ראשון המהלך בין מציאות לדמיון. הספר מספר את סיפורה של ורד הקטנה והוריה בעיירת ספר בצפון הארץ ומתאר את ההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה עם ההוויה הישראלית החדשה והשונה, מאתגרת וקשה. בעוד ורד קולטת את השפה, מתערה בחיי החברה והלימודים בקלילות ובסקרנות של ילדים, ההורים ניצבים חסרי אונים מול ממסד אטום. בהמשך, היוצרות מתהפכות וורד מוצאת עצמה בתפקיד המבוגר האחראי, מנסה לתרגם ולתווך להוריה את המציאות החדשה. בין לבין ורד מתלבטת באהבתה בין שניים: טובי, בן משפחה שיועדה לו מלידתה, וגלעד, בן קיבוץ. העלילה מתפתלת בין סבא למדן ומתון, לבין גלעד המורה הקיבוצניק. עולם ישן מול עולם חדש. ורד צומחת לנגד עינינו וצועדת אל הישראליות והצבריות הנכספת".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רוצים להישאר מעודכנים?
כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?
"ספר זה נכתב כל חיי. הוא חיי, ישב וחיכה במגירה. את הבסיס התחלתי לכתוב לפני כעשרים שנה. במשך שנים שמרתי, הוספתי תיקנתי ולפני כשנתיים, בתקופת הקורונה, השלמתי את כתיבתו".
אי אפשר בלי השאלה המתבקשת, מה דעתך על המצב העכשווי במדינה?
"המצב מאוד מדאיג אותי. כל השנים התפארתי במדינה שיצרנו במשך 75 שנה. לא מושלמת אך יש בה הרבה טוב. אנשים נבונים וחרוצים, עובדים, ממציאים ומוכשרים. ההתפרצות לא צצה רק בגלל הרפורמה המשפטית. יש פה מאבק על זהות יהודית דמוקרטית וחופשית. מאבק של אליטות. זו הזדמנות לבנות תשתית הוגנת הומנית פלורליסטית של כל מרכיבי החברה: דתיים מול חילונים, יהודים מול ערבים, מזרחים מול אשכנזים. בן גוריון רצה ליצור כור היתוך. לא צלח. צריך לתת לכל קבוצה אתנית את ביטויה וזכויותיה. בתקופה זו אני חווה התרגשות לאומית והתרגשות אישית, כאשר במישור הלאומי אני רואה את ארצי בסכנה ובמישור הפנימי סערה רגשית בעקבות הוצאתו לאור של הספר".
