בשנת 1987 עלו חנה שמעון ובעלה, יחד עם בנם הבכור, מאיראן לרעננה. בארץ נולדו לשניים עוד ארבעה ילדים. בנם הרביעי, רב״ט בנימין שמעון, בן ה-21, משרת כיום בהנדסה קרבית ומסב גאווה גדולה להוריו שעוד באיראן חלמו שילדיהם ישרתו בצבא ויגנו על מדינת ישראל.
משפחת שמעון הגיעה לארץ מהעיר קרמן שבאיראן. כשחנה הייתה בת 20 ובעלה בן 25 הם החליטו להשאיר מאחור את חייהם בארץ מולדתם ולעלות לארץ ישראל. סיפור העלייה של הזוג שמעון לא היה קל, מאיראן הם הוברחו למדבר בפקיסטן, משם הם עלו על טיסה להולנד עד שלבסוף עלו ארצה למרכז הקליטה ברעננה. הם הגיעו לארץ בלי רכוש וכסף אך במבט לאחור הם מודים ומאושרים על כך שעשו את זה.
כיום חנה עובדת כסייעת בבית הספר לחינוך מיוחד 'אגם' ומספרת כי עברית תמיד הייתה השפה המדוברת בבית שלהם. "אמנם לא דיברנו עברית כמו בארץ אבל אבא שלי היה מורה לעברית בפרס אז ידענו לדבר", היא מספרת, "העברית שם קצת שונה ויותר תנכ"ית. החלום שלנו היה להגיע לארץ ישראל והיינו מוכנים לעשות את זה בכל מחיר. אני עליתי עם בעלי, הבן שלי, חמתי וגיסי והשארתי מאחור את ההורים שלי והאחים שלי שאחרי כמה שנים גם עלו לארץ. היום יש לנו באיראן רק משפחה רחוקה של דודים של אבא שלי, המשפחה הקרובה שלי ברוך השם פה. אנחנו כן שומעים מהמשפחה שגרה שם והאמת שאם הם לא עושים פעולות נגד השלטון שם הם בסדר. אין להם משהו שמרחף מעל הראש".
חנה בגיל שלוש שנים באיראן. צילום: פרטי באדיבות דו"צ
איך היו החיים באיראן?
"החיים שם, אצלי לפחות ,מתחלקים לשני חלקים", אומרת חנה, "לפני שחומני עלה לשלטון ואחרי. זה היה שינוי גדול. לפני שהוא עלה היינו חופשיים. אחרי שהוא עלה היה פחד נוראי מהשלטון וכולם היו אחד נגד השני, זה היה קשה. הייתה בעיה לצאת מהבית לבד והנשים היו צריכות ליווי. בשלב מסוים החלטנו לעלות לארץ, יצאנו מאזור הגבול של איראן עם פקיסטן, זה לא היה כל כך קל, היינו צריכים להתלבש כמו המקומיים עם הרעלה והכל וגם היינו צריכים לעשות חלק מהדרך עם אופנועים. אני נסעתי לבד על אופנוע עם הבן שלי. באיזשהו שלב נשארנו באמצע המדבר לבד כי אנשים הלכו להעביר עוד יהודים את הגבול. היינו לבד בחושך, במדבר, היינו צריכים לשחד את המקומיים בכסף כדי שנישאר בחיים, עד שהגענו לעיר הבירה של פקיסטן ושם חיינו במשך חודשיים במלון וחיכינו עד שהודיעו לנו שאנחנו יכולים לטוס. זה לא היה פשוט שם כי אנחנו יהודים והיינו צריכים איכשהו לשמור על כל המנהגים שלנו בלי שיראו. מפקיסטן לקחנו טיסה להולנד ומשם הגענו לארץ ביום האחרון של חג סוכות".
חנה בחתונתה באיראן. צילום: פרטי באדיבות דו"צ
איך הרגשתם כשהגעתם?
"חלום. כל פעם שאני מספרת את זה אני מתרגשת. אני תמיד אמרתי, אני רוצה להגיע לישראל ואני רוצה שהילדים שלי ילחמו למען המדינה. אני לא רציתי לגדל ילדים שם, אני רציתי להגיע לישראל ושהילדים שלי ישרתו בצבא ויהיו לוחמים. היום זו גאווה גדולה שהבנים שלי לוחמים, זה הניצחון שלנו. אנחנו פה, נשאר פה ולא נלך לשום מקום. אני רוצה שכל יהודי איפה שהוא לא נמצא שיבוא".
כשעלתה משפחת שמעון לארץ הם הגיעו למרכז הקליטה ברעננה. לאחר מכן הם גרו תקופה קצרה בהרצליה ואז חזרו לעיר. "את רעננה אי אפשר לעזוב. אם יום אחד זה יהיה אפשרי ארצה לקחת את הילדים לאיראן כדי שידעו מאיפה הם באו".
בנם הרביעי של הזוג שמעון, בנימין, משרת כיום בהנדסה קרבית בגדוד 605 בחטיבה 188. את לימודיו ברעננה הוא העביר בבית ספר החרדי 'בית יעקב'. "בעיקרון הייתי אמור להמשיך מבית יעקב לישיבה חרדית אבל ההורים שלי לא רצו את זה", אומר בנימין, "הם רצו שאעשה בגרויות, אז הלכתי לתיכון רועי קליין שלימים נסגר. אחרי התיכון התחלתי מסלול של ישיבת הסדר בצבא אבל אחרי חודש פרשתי. התחלתי ללמוד שם גמרא והבנתי שזה לא בשבילי. אמנם היום אני דתי, מניח תפילין, שומר תורה ומצוות אבל להיות חרדי זה כבד עלי. אחרי ישבת ההסדר התגייסתי לחיל הנדסה קרבית, החיל הכי טוב מכל החיילות שיש לנו. יצאתי לקורס חובשים והיום אני חובש קרבי ואני משרת בגזרת החרמון"
יש לך מחשבות על יום השחרור?
"אין לי מושג מה אני אעשה אחרי השחרור. זה עדין רחוק. אולי ארחיב את תחום הרפואה כי בכל זאת אני חובש, אולי אעשה קורס פרמדיקים. מה שבטוח זה שאני קודם כל אטייל".
חנה, מה את היית רוצה שבנימין יעשה אחרי השחרור?
"אני קודם כל רוצה שיחזור הביתה בשלום. מה שהוא יבחר מציידי זה בסדר העיקר שיהיה מאושר. הבחירות שלו הן שלו".
בנימין: "אוי אמא תודה רבה".
בנימין מספר שבבית שלהם כל הילדים מדברים בפרסית. "האחים הגדולים שלי יודעים פרסית ממש טוב ושלושת הקטנים קצת פחות", הוא אומר, "ההורים שלי דיברו פרסית בבית ולימדו אותנו, אמנם לכתוב אני לא יודע אבל אני מדבר ומבין. כשאני מספר לאנשים שאני יודע פרסית הם מופתעים".
הייתי רוצה לעשות טיול לאיראן?
"האמת ממש מעניין אותי לנסוע לשם ולראות איפה ההורים שלי גדלו. שמעתי סיפורים מאבא שלי שלסבא שלי הייתה שם חנות שטיחים. ובכלל הייתי שומע כל מיני סיפורים על שדים שהיו באיראן. אני מקווה שהיחסים שלנו עם איראן יהיו טובים יותר בעזרת השם ואז אני ממש אשמח לטוס לשם עם כל המשפחה שלי לראות איפה הייתה הילדות של ההורים שלי".
