בין 51 מנהלי בתי הספר בארץ שחתמו על המכתב שנשלח לראש הממשלה ולשר החינוך, ובו התנגדותם לגירוש מבקשי המקלט מישראל, גם מנהלת תיכון הרצוג בכפר סבא, סמדר גולדשטיין. במכתב, הקורא "לעצור את הגירוש", כתבו המנהלים בין השאר: "אנחנו, שמלמדים עשרות אלפי תלמידות ותלמידים על העבר שלנו כפליטים, נרדפים ומבקשי מקלט בתקופות האפלות של האנושות – מתוך מחויבות אישית ומקצועית להבטחה כי 'לעולם לא עוד'… מאמינים כי מבקשי מקלט, ככל אדם, זכאים להגנה על זכויותיהם הטבעיות, מתוקף היותם בני ובנות אדם, מתוקף אמנות שעליהן חתומה מדינת ישראל, ומתוקף הכרזת העצמאות וערכיה היהודיים והאנושיים של מדינת ישראל".
"רותי שמרון, מנהלת התיכון הדמוקרטי 'שבילים' בפרדס חנה, שהיא גם בת לניצולי שואה, קראה לנו ואמרה שהיא, כמנהלת, לא מוכנה לעבור על כך לסדר", מספרת הערב גולדשטיין לצומת השרון, "יחד הבענו את תחושותינו במכתב, לפיהן אנחנו כעם שעבר את השואה, ויודעים מה הפירוש של להיות פליטים ולא רצויים במדינות רבות, לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את אותו הדבר ולסכן פליטים. חשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שמדינת ישראל צריכה לקלוט כל דיכפין, אבל אם הם הוכרו כפליטים ולא כמחפשי עבודה, והמשמעות של החזרתם לארץ המוצא היא סכנה אמתית לחייהם, אני מוכנה לתמוך בהישארותם. עם זאת אני מבינה את מצוקת התושבים מהשכונות בדרום תל אביב. כעם שחווה את השואה, ואני כמנהלת שצריכה לחנך את דור העתיד של עם ישראל – ועושה את זה באהבה גדולה ובאמונה גדולה, התפקיד שלי הוא להביע מחאה כשנעשית עוולה הומאנית לאנשים שחייהם בסכנה מיידית אם יחזרו לארצות המוצא".
למה את חושבת שהמדינה שלנו לא מבינה את מה שברור לך מאליו?
"אני לא חושבת שהמדינה לא מבינה, אני חושבת שהשיקולים הם לא טהורים. זה אומר שמתערבים פה שיקולים פוליטיים וזה בדיוק מה שכואב לי כאזרחית המדינה הזאת".
רוצים להישאר מעודכנים?
היום היו שטענו שהפליטים הם פשוט לא יהודים. זו טענה קבילה בעינייך?
"גם אנחנו בשואה לא היינו נוצרים או מוסלמים וחסידי אומות עולם עשו מעשה אנושי ונאצל. אני מאוד התרגשתי שניצולי שואה אמרו היום 'נסתיר אותם בבתים שלנו'. אני חושבת שצריך שיהיה מי שיצעק המלך הוא עירום. צריך לצעוק חמס ושלא מסכימים עם הדרך הזאת".
לא פחדת להצטרף למכתב, פן יבולע לך?
"לא פחדתי. אני חושבת שמנהל שמפחד מקומו לא בניהול".
התלמידים שלך מסכימים איתך?
"אני משוכנעת שדעתם של התלמידים שלי לכאן ולכאן. אין אחידות. אני גם לא בטוחה שבחדר המורים כולם מסכימים איתי. אני לא רוצה להיות מנהלת שכופה את דעותיה. אנחנו מחנכים לסובלנות וסבלנות, לקבל את האחר, להיות אזרחים קשובים למדינה, לחברה ולעולם. כשאני מברכת את התלמידים שלי לקראת המסע לפולין אני מזכירה להם שהשואה לא נעשתה בידי מרצחים חסרי לב בלבד – אלא עם שלם שנתן את ידו, ראה ושתק. אני לא רוצה להיות כזו שרואה ושותקת".
