עומדת מימין למעלה: מנהלת בית הספר יעל מטלון. יושבים (מימין לשמאל) נעם ונקרט, עמרי אלויירו, דניאל גולן, נעה וקס, עדי גורן, טליה ימיני-יצקן ושגיא ברעם. צילום רמי לוי
עומדת מימין למעלה: מנהלת בית הספר יעל מטלון. יושבים (מימין לשמאל) נעם ונקרט, עמרי אלויירו, דניאל גולן, נעה וקס, עדי גורן, טליה ימיני-יצקן ושגיא ברעם. צילום רמי לוי

בחזרה לבית הספר: עשרה בוגרים של תיכון גלילי חזרו אליו, הפעם כמורים

מה הם זוכרים מתקופת הלימודים, מה לדעתם שונה בתלמידים של ימינו ואיך זה מרגיש לשבת היום בחדר המנהלת. ראיון משותף

תיכון גלילי, מהתיכונים הוותיקים בכפר סבא, נחשב תמיד לבית ספר ערכי. כזה שהאווירה בו חיובית והמורים מצוינים. עדות לכך אולי ניתן לראות בעובדה שכיום עובדים בתיכון לא פחות מעשרה מורים שהיו בו פעם תלמידים: אלעד שפגט, נעם ונקרט, נעה וקס, טליה ימיני יצקן, דקלה תמים, עדי גורן, עמרי אלויירו, דניאל גולן, שגיא ברעם ושחר גולדברג. חלקם, שעימם דיברנו, מספרים על כך שנהנו כתלמידים, ואפילו ייחלו לכך שבעתיד יחזרו להיות מורים בבית הספר. כשנקרתה ההזדמנות בדרכם, הם קפצו עליה, וניכר שכולם מרוויחים: ההנהלה, המורים עצמם ובטח התלמידים.

יש לומר, שלמרות שניסינו לדלות אפילו קצה קוצה של בעיה או ביקורת, פשוט אין ממה. נראה שכולם בצוות, בהובלתה של המנהלת יעל מטלון, אוהבים את עבודתם ומאושרים בה. אמנם יש הבדל בין התלמידים של אז ושל היום, הטכנולוגיה בטח השתנתה וכל מורה מעוניין לשפר קצת את דרך הלמידה בתחום בו הוא עוסק, אבל רובם ככולם עשו לצומת השרון חשק לחזור לבית הספר ולהפוך לתלמידים שלהם. לא בצחוק.

דניאל גולן, אולי הצעירה מבין המורים שחזרו לבית הספר, בת 26, היא מורה לחינוך מיוחד ולספרות. השנה שעברה הייתה הראשונה שלה בבית הספר כחלק מהסטאז’ והיום, שמונה שנים אחרי שסיימה את כיתה י”ב בגלילי, היא פותחת את השנה השנייה כמורה בתיכון. “מגיל מאוד צעיר ידעתי שארצה להיות מורה”, היא מספרת, “היה לי ברור שאעסוק בחינוך מיוחד וספרות הוא מקצוע שאני מאוד אוהדת עד היום. ההזדמנות לחזור לגלילי כמורה הייתה מדהימה עבורי. כשהתחלתי לעבור על רשימת התיכונים שבהם אוכל ללמד, גיליתי שנפתח תקן בגלילי ועטתי על ההזדמנות. הגשתי קורות חיים וככה זה התגלגל. לא חשבתי שזה יקרה, ומאוד שימח אותי שזה הצליח”.
גם טלי ימיני-יצקן, בת 36, נשואה עם ילדה ועוד אחת בדרך, מורה לאמנות ואמנית בעצמה, חיכתה להזדמנות לחזור לבית הספר כמורה. כיום היא מרכזת את המגמה בשיתוף מורה אחרת, נעם וינקרט. “חזרתי לכפר סבא לפני שנה וחצי, אחרי ההיריון הראשון”, אומרת ימיני-יצקן, “לפני כן גרתי במשך ארבע שנים ברמת גן ולפני זה בתל אביב. מבחינתי, ללמד בגלילי זו הגשמת חלום. עוד כסטודנטית לאמנות השאיפה שלי הייתה ללמד בתיכון. שנים חיכיתי שתתפנה משרה בבית הספר וכשהגעתי לעיר התמזל מזלי – התפנתה משרה ונכנסתי”.

לדבריה, החלום נולד מאופן בו היא תפסה את מגמת האמנות כתלמידה. “זכרתי את המגמה לחיוב. עוד כשגרתי בעיר כצעירה אמרתי שאם ללמד במגמה אז בטח בגלילי ליד הבית. בגיל 25 כבר סיימתי תואר וידעתי שאני רוצה ללמד בתיכון, אבל המשרה הייתה תפוסה כי המורה שלי, אבשלום בן צור, עוד לימד שם. אז פניתי ללמד בבית הספר היסודי בן גוריון, ואז פרשתי מהוראה פורמלית ולימדתי במוזיאון רמת גן ועבדתי בעיצוב פנים. ב-2013 החלטתי שאני רוצה לחזור להוראה ולימדתי ארבע שנים בבית הספר היסודי אהוד מנור באור יהודה. כשהתפנה המקום בגלילי זו הייתה הזדמנות להגשים את החלום הישן. בשבילי זה משהו מוכר שכיף לחזור אליו, זה בית. מהרגע שנכנסתי זה הרגיש לי מאוד טבעי. קיבלו אותי יפה מאוד בבית הספר, וכבר עברתי כמה מערכות חינוך בחיי, באמת היה כיף לחזור”.

התלמידים לא פראיירים

עדי גורן, מורה לביולוגיה זו השנה השלישית בתיכון, חזר לבית הספר ממש במקרה. הוא בן 33, במקור מקיבוץ אייל, נשוי ואב לילד. בגלילי הוא למד במגמת הכדורעף ואף המשיך לשחק בקבוצות הבוגרים של העיר. “עשיתי הסבה כשלמדתי תואר ראשון בפקולטה לחקלאות בביוכימיה ומדעי המזון”, הוא מספר. “עבדתי קצת בגלידות ‘נסטלה’, וכשהבנתי שתעשיית המזון היא פחות בשבילי עשיתי הסבה להוראה בתוכנית להסבת אקדמיים בבית ברל. בהסבה יש חלק עיוני וחלק מעשי. בחלק המעשי ציוותו אותי לתיכון אילן רמון בהוד השרון, והמורה שהייתה שם לימדה בגלילי בתקופה שהייתי שם תלמיד. היא סיפרה לרכזת המגמה עלי והיה נשמע לי נחמד לחזור לשם. זה נורא נחמד לי בטח בהתחלה – להגיע למקום שהתפאורה מוכרת. בסך הכל המורים אנשים טובים והמנהלת אחלה ואני מאוד מתחבר למה שהיא מנסה להעביר”.

מימין: טליה ימיני-יצקן, נעם ונקרט, דניאל גולן, עמרי אלויירו, עדי גורן ונעה וקס

המוזיקאית המתופפת נועה וקס, בת 40, מלמדת יום אחד בשבוע בבית הספר – פחות משליש משרה. היא כבר ניגנה עם אתי אנקרי, לאה שבת, שלמה ארצי ושלומי סרנגה, בוגרת רימון, והיא חלק מהמון פרויקטים מוזיקליים (בהם ההרכב “קווארטטוקאן” המשלב כליזמרים, מוזיקה ערבית מסורתית ומוזיקה ישראלית, שאף הגיע לגלילי במסגרת שיתוף פעולה עם בתי ספר ערבים).

מוזיקלית היא טוענת שהדור כיום הוא אמנם עם ידע אחר, אבל הם לא פחות רוצים ללמוד ממה שהיה בזמנה, כשהיא למדה במגמה. “המידע היום מאוד זמין לעומת מה שהיה בעבר”, היא מסבירה, “אם דיברת על אמן מיד הוא צף ביוטיוב. אין ספק שזה דור אחר. אני עוד הייתי אוספת תקליטים ושומעת אהוד בנאי והפליטים ובלאק סאבאת’, ומהבחינה הזאת אין מה להשוות בכלל. החשיפה שלהם למוזיקה עצומה ביחס למה שהיה פעם, רק שאני מופתעת שהם לא מכירים את היסודות של המוזיקה. במגמה הבנתי את פערי הדורות מבחינה מוזיקלית. אבל זה דור כזה שלא לוקח כל מה שנותנים להם – לכן צריך מאוד לעניין אותם, וכשמעניינים אותם הם קשובים ולומדים. מהרבה בחינות מגמת המוזיקה בזמני, וגם היום, היא סוג של חממה”.

אם שואלים את המורים-התלמידים, הם כל הזמן מנסים לעניין את התלמידים ולהביא משהו חדש ואטרקטיבי. “לכל דור יש את הסחות הדעת שלו, בכל פעם זה משהו אחר”, מסביר גולן. “עכשיו זה אולי יותר בולט, אבל אם היום הם בנייד אנחנו היינו מעבירים מכתבים, זה נורמלי מבחינתי. אני חושבת שלמדתי יותר מעצמי כתלמידה, ממה שעזר לי להצליח, ממה שעזר לי להיות יותר רגועה בשיעור ויותר קשובה. כך אני יודעת מתי לשחרר, מתי לא להיות נעולה וללכת על הצד השקול. אתה כל הזמן לומד איך לעשות את השיעור שונה ולא להרים ידיים, לחדש ולהביא משהו יותר אטרקטיבי. אני תמיד מחפשת את העניין במה שאני מלמדת. גם כשזה לא הנושא הכי חם היום באינטרנט ובטלוויזיה”.

גם גורן לא חושב שהולך ופחות הדור. “אני חושב שכמו אז גם היום – יש עדיין הרבה ילדים שמתבשלים יותר מוקדם והיכולת שלהם להתבטא ולסגל ערכים חשובים גבוהה, ויש עוד מי שעדיין ילדים וזה נראה שזה פחות בשל אצלם”, הוא אומר, “אבל אני לא חושב שזה קיצוני מאשר התקופה שבה אנחנו היינו תלמידים. אולי יש שינוי באמצעים אבל לא באישיות. לדעתי צריך ללכת עם הקידמה ולערוך שינויים באופן הלימוד בתחומים הקרובים ללבם של התלמידים כיום”.

“אני מנסה שהמגמה תהיה חממה”, מסבירה ימיני-יצקן. “למגמת האמנות יש תפקיד מאוד משמעותי בבית הספר. אני מרגישה שחדר האמנות הוא מקום פתוח, מקום ליצור ובוא לידי ביטוי. יש המון חשיבות לכך שזה ירגיש כמו בית. נכנסתי לבית הספר במטרה לחזק את מעמד המגמה, כדי לעשות שם דרך. מבחינתי מצאתי את המקום שלי. טוב לי כרגע ואני מרגישה שאני כאן כדי להישאר. התחושה מהצוות ומכולם מאוד עושה חשק להישאר. אני לא אומרת את זה לפרוטוקול, אני באמת מרגישה ככה”.

מי יותר נועז, התלמידים של אז או כיום?

“אני חושבת שהדור היום מרשה לעצמו הרבה יותר בלי קשר. אולי זה לא ‘נועז’ אבל בהחלט יותר בועט ופחות זורם עם המסגרות. יש לי תלמידים שהם מאוד מתאימים את עצמם למסגרת, ויש כאלה שיותר פורצי גבולות. זה יותר אינדיבידואלי. הדור היום אחר. אם אז היית מקבל את הכבוד כמורה – והיו קודים של התנהגות, היום זה לא ככה. אתה צריך להרוויח את המעמד שלך כמורה, ולא בדרך הרגילה. זה לא קל – אבל מזמן הבנתי שאתה פשוט צריך להיות עצמך. זה נכון בכל גיל שצריך לבוא בגובה העיניים ושאכפת לך, שאתה סומך עליהם ומאמין בהם, ואז הם יסמכו עליך בחזרה. אני מאוד פתוחה וכנה אבל גם צריך לתת גבולות”.

עם המורה להיסטוריה בוועדה פדגוגית

איך זה להגיע לראשונה לחדר מורים שבו חלק מהמורים לימדו אתכם?

גורן: “בשנה הראשונה שלימדתי בתיכון המחנכת של הכיתה לימדה אותי תנ”ך, מירי ליזרוביץ’. בשנה לאחר מכן המחנכת של כיתה אחרת שלימדתי הייתה המורה שלי להיסטוריה בשלוש שנות התיכון, דפנה סנדלר. האמת שמה שמצחיק הוא שמהבחינה הזאת, הייתי בתיכון מהתלמידים הפחות זכורים, תלמיד ממוצע פלוס בלי בעיות, רוב המורים לא זכרו אותי – זכרו רק חבר’ה שהיו איתי בכיתה. כשפתאום אני יושב איתם בוועדות פדגוגיות – אני חושב שהם שמעו דברים כאלה עלי לפני אי אילו שנים”.

תיכון גלילי. צילום רמי לוי

תיכון גלילי. צילום רמי לוי

“לעבוד עם מורים שלימדו אותי, זה כיף ובהחלט חוויה מעניינת”, אומרת גולן. “אפשר לומר שעבורי לשבת בחדר המנהלת זה עדיין קצת מרתיע אותי, למרות שהיא מדהימה. יש כנראה אפקט שנשאר (צוחקת). גם מגניב ללכת לאזור הקיוסק, לראות את החבר’ה הצעירים ולהיזכר בדברים שחוויתי שם. תראה, בכל זאת לא עבר הרבה זמן מאז שאני הייתי שם”.

אתם מרגישים שאתם לוקחים אתכם לכיתה את המורשת של המורים שלכם?

“יש מורים שאתה נושא אליהם עיניים ויש מורים שאתה אומר, פה הייתי עושה אחרת. גלילי זה בית ספר מצוין וכתלמיד אתה לא תמיד יכול לראות את כל הדברים שבית הספר נותן לך כערך מוסף. רק כשאתה מתבגר, אולי לקראת כיתה י”ב, אתה יותר מעריך. מה שאני אוהבת בבית הספר הזה, הוא שציונים זה חשוב ויש לזה את המקום שלו, אבל יש גם רצון להוביל אנשים שהם לא רק מלומדים אלא גם עם ערכים. זה תמיד היה קיים וגם עכשיו – להוציא פשוט משם אנשים טובים יותר. יש תלמידים מעולים בגלילי, אבל אתה תלמיד יותר טוב כשאתה מבין שבית הספר לא ברח ממך אלא בא ללמד אותך מעבר לחומר הלימוד הרגיל. זה מוביל אותך למצוינות כאדם לפני הכל”.

ימיני-יצקן: “יש בתיכון אווירה יותר מקבלת אני חושבת, יש משהו מאוד מיוחד שיעל המנהלת מביאה איתה – איזו רוח טובה כזו עם הרבה אמונה בתלמידים ובמורים. היא מאוד סומכת על המורים שלה ומפרגנת. ראיתי מנהלים במקומות אחרים שאין להם חזון”.
גורן: “אני חושב שבזמנו לפחות הסטיגמה של בית הספר הייתה שהדבר הכי חשוב למנהל, רני אמיתי, היה הגיוס לקרבי. היום זה גם חשוב, אבל גם מאוד מנסים לתת משהו שלכל תלמיד תהיה את החוזקה שלו. שלא יהיה רק מצטיין בלימודים או מצליח בשיעורים הפרונטליים – אלא שיהיה מקום לעוד יכולות וכישרונות. אני לא יודע אם זה ייחודי רק לבית הספר שלנו, אבל זה בהחלט שינו מהותי לעומת התקופה בה למדתי בתיכון”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר