הרקדנית והמורה לריקוד אנה ארונוב, שעלתה לישראל בגיל 18 מקירגיזסטן הסובייטית, משתתפת גם היא בוועידת החינוך של כפר סבא, עם הרצאתה "בעליה", שבה תדבר על המתח שבין שתי גישות חינוכיות שונות – זו הסובייטית לעומת זו הישראלית.
- ועידת החינוך של ערי ישראל מגיעה לכפר סבא, לכל הפרטים ולהרשמה הקליקו כאן.
"ההרצאה שלי מדברת על החוויה שלי, כמי שהתחנכה בחינוך סובייטי במלוא מובן המילה, ופגשה בארץ את החינוך הישראלי החופשי יותר", היא אומרת, "כילדה, למדתי בבית ספר למחוננים, במגמת פיזיקה ומתמטיקה, ולמדתי גם ריקודים סלונים, והכל בחינוך נוקשה וקפדני. ואז, בגיל 18, עליתי ארצה ופגשתי את החינוך הישראלי שהוא יותר מתירני ומשוחרר, ומתמקד בכיף ובהנאה וברצונות של התלמידים".
למה הכוונה בחינוך סובייטי קפדני?
"חינוך סובייטי זה להחליט בכיתה ד' שאני עוברת ללמוד בבית ספר למחוננים, שעה נסיעה לכל כיוון, בית ספר שבו לומדים חומרים ברמה של אוניברסיטה. כמובן שאם לא למדתי מספיק טוב אז נאסר עלי לרקוד, שעבורי זה היה כמו טראומה, כי ריקוד זה המקום העיקרי שהרגשתי בו הכי טוב והכי אני. כמובן שבסטודיו יש משמעת נוקשה, עבדתי על כל צעד כדי שיצא הכי טוב, הכי מושלם, כי מחנכים אותך שהכל בר ביצוע, שאת יכולה לעשות הכל, אבל אך ורק בעבודה קשה. ובכלל, הלו"ז שלי היה שאחרי הלימודים אני עושה שיעורים ואז הולכת לסטודיו לשיעורים קבוצתיים ואז לשיעורים פרטיים, ומגיעה כל יום מאוחר הביתה כי התאמנתי כל יום. ואם למשל יש תחרויות ריקוד בשישי ושבת, ששם כמובן לא אסתפק בפחות מלהגיע לגמר, אז אני חוזרת לבית הספר ביום ראשון, ואם המורה יודעת שלא הכנתי שיעורים היא נוזפת בי. לא אשכח עד היום איך אמרתי שלא הכנתי שיעורים כי הייתי בתחרות והיא פשוט אמרה לי 'את צריכה להחליט ללמוד או לרקוד, אולי המסגרת שלנו לא מתאימה לך'. קרעתי את התחת רק כדי להיות במקום הכי טוב שיש בשתי המסגרות, כי להיות בינוני זה לא מספיק. הייתי חייבת בסטודיו שהמורה לריקוד יקרא לי להדגים את הצעד ולא שחלילה יקרא לי להדגים איך לא מבצעים את הצעד, כי זה היה גומר אותי מבושה".
ואז את מגיעה לארץ ורואה מציאות די הפוכה.
"ואז אני מגיעה לארץ, והכל יותר חופשי כזה, בזרימה. אני פותחת סטודיו למחול 'דאנס רום' ורואה שתלמידים מאחרים ברבע שעה וזורקים כל מיני תירוצים, כשברוסיה אתה לא מאחר בשנייה. לא הצלחתי לתפוס איך בנאדם מאחר לשיעור של שעה, שהוא עוד משלם עליו, בתחום שהוא רוצה. מבחינתי זה זלזול בי וזלזול בעצמו, במי שהוא ובמה שהוא רוצה להשיג. במשך הזמן הבנתי שהכל מתחיל בהורים ובמערכת החינוך, ההורים דורשים פחות, פרפקציוניזם היא מילה גסה ובתור מי שחוותה את שני העולמות הבנתי שאני צריכה למצוא את האיזון שמתאים לי, את דרך האמצע. אז נכון שאצלי בשיעורים כולם ידעו שאסור לדבר, ושצריך לתת את המקסימום, אבל מצד שני לא ציפיתי שהם יגיעו הביתה ויעבדו ימים עד לקבלת הצעד המושלם כפי שאני עשיתי".
מה המסר שלך למערכת החינוך בישראל?
"לחנך את הילדים שכל דבר דורש תהליך והשקעת זמן. בדור של היום כולם רוצים הכל מהר ועכשיו. אני פחות מאמינה בזה. אני מאמינה בעבודה קשה, זמן, להשקיע ולהיות המיטב שלך במה שתבחר. אלה ערכים שמתחילים כבר בבית ובמערכת החינוך. כשרון לא מספיק, צריך להשקיע זמן ועבודה קשה, ובעיקר לאהוב ולהתרגש ממה שעושים. שום דבר לא בא בקלות".
