השבוע מימשתי את הזכות הגדולה, שאני מתייחסת אליה בסוג של חרדת קודש, לבחור בקלפי את מי שלדעתי יוכלו לייצג אותי בצורה הטובה ביותר בשדה הפוליטי. הזכות לבחור, היא אחת החשובות בין הכלים שניתנו לנו כאזרחיות ואזרחים להשפיע על חיינו. יש עוד זכויות, יש עוד דרכים, אבל זו – האולטימטיבית. בחרתי את מי שלתפיסתי ראוי שיהיה היו"ר הבא של מפלגת העבודה.
הרבה מספידים את מפלגת העבודה, לטעמי מתוך סוג של שכחה תרבותית, שהפכה כאן לבונטון. כשבוחנות/ים את המפה האנושית, הרי שלעולם היא תהיה מחולקת לבעלי ההון ולפועלים, למעסיקים והמועסקים, למי שפועלים לטובת העשרת העשירים וחיזוק בעלי הכוח, מול מי שנדרסים תחת שניהם.
ברוב שנותיה של ההיסטוריה האנושים המתועדת, הכוחות הללו פעלו אחד מול השני, כשלעתים דווקא ה"דרוסים" מתבלבלים בצדדים, משתפים פעולה עם מצג שווא של מי ש"דורס" אותם. זה מה שקורה בשנים האחרונות במדינת ישראל. החברה הישראלית כולה, הולכת ונחנקת תחת עול האופורטוניזם הפוליטי, הטירוף הלאומני, ההדתה, השחיתות השלטונית, הניהול הרע, קשרי הון שלטון, קפיטליזם חזירי שלא רואה ממטר שום דבר חוץ מהכיס העמוק של בעלי ההון, בידוד בינלאומי, סכסוכים עקובים מדם. הקיטוב החברתי-כלכלי גדל, העשירים נעשים עשירים יותר, מעגלי העוני מתרחבים, מעמד הביניים – שהוא הסמל לתקינותה החברתית-כלכלית של מדינה – נשחק. בתוך הזוועה החברתית שהולכת ומתגבשת כאן, אנשים מחפשים דבר אחד: משמעות. השלטון מעניק משמעות כזו בהתאם לערכיו, ולמרות שרבים מהם נוגדים את האינטרסים של הציבור – הציבור לוגם בצמא מכוס התרעלה הזו, כי אף אחד לא מציע לה חלופה ממשית.
אבי גבאי אחרי הסיבוב הראשון בפריימריז בעבודה. צילום דודו בכר
על זה, ורק על זה, היו לטעמי הבחירות במפלגת העבודה. זה גם מסביר את התוצאות: ה"סוציאליסט" (להגדרתו לפחות) לצד המנהיג הערכי וההגון, ה"חדש" והמנהל המנוסה והמבריק עלו לגמר, בוחרי מפלגת העבודה בחרו במשמעות. חזרה לערכי העבודה, ותקווה. האם האנשים הללו יספקו את הסחורה? נלמד בהמשך, מן הסתם. כעת, פנינו לסיבוב המכריע. אני כבר יודעת במי אבחר, וזה לא יהיה במי שכבר כילה בעבר את הקרדיטים של עצמו בפעולות הפוכות מהאידיאולוגיה המוצהרת שלו ("זיגזוגים", נטישות, עסקנות, אופורטוניזם פוליטי). אני בוחרת בתקווה. זו אינה תקווה נאיבית, אלא מבוססת על כישורי והתנהגות המועמד, על פי מודלים של ניהול סיכונים.
מה אני מציעה לכולנו, לעשרות אלפי מתפקדי העבודה באזור השרון ולכל עם ישראל גם לבחירות הכלליות, שנמצאות מעבר לפינה? לחשוב באיזה עולם אנחנו רוצות ורוצים שיחיו הילדים/ות והנכדים/ות שלנו. האם בעולם שבו "איש/ה באמונתו/ה י/תחייה", או בעולם בו כולנו מעוכים חזק תחת מגף ההון, הדת, שנאת הנשים, שנאת האחר/ת, המלחמה, אי השוויון, הלאומנות? ההיסטוריה מלמדת, שלכולם/ן – לחילוני/ת ולדתי/ה, ללאומנ/ית וללאומ/ית, לשמרנ/ית ולליברלי/ת, לגבר ולאישה, לבני/ות כל הדתות, למיליטריסט/ית ולשוחר/ת השלום – לכולם טוב יותר בחברה הדואגת לסמן את מדד העצמה והחוזק שלה על ידי הדאגה לחוליות החלשות ביותר, בחברה בה יש חלוקה הוגנת יותר של ההון, שמקיימת מעמד ביניים חזק ומעדיפה תמיד חתירה לשלום על פני מלחמה, בחברה המציבה את חשיבות האדם לפני זו של האדמה. זה מה שמציע ה"לייבור" בעולם כולו. לשם צריכה לחזור מפלגת העבודה, בעזרת מנהיג שהוא גם מנהל טוב וערכי, שייקח אותנו לשם.
