הארווי וויינשטיין. צילום אי-פי
הארווי וויינשטיין. צילום אי-פי

@MeToo מחזיר את העיסוק בהטרדות לזירה הנשית. הגיע הזמן שנתחיל לרדוף את מי שפוגע בנו

הגיע הזמן שנפסיק "להעלות את התודעה" ונתחיל לרדוף את מי שפוגע בנו. שיפחדו, הנבלות

פורסם בתאריך: 19.10.17 06:56

השבוע שחלף, היה מלא אירועים תקשורתיים. אתייחס לאלו שבגינם ישבו לי מלא תחקירניות על הקו, ושבשל עיסוקיי לא יכולתי להיענות לרובן. אז הנה ההזדמנות, בקטנה:

1 הארווי וינשטיין, המפיק ההוליוודי, הפך לסוג של נ.צ. במפת קריסתה של הפטריארכיה. אירוע וינשטיין הוא גם כתב אישום קשה נגד כל אלו שידעו ושתקו, כלומר – כולם. הוא מוכיח, מעבר לכל ספק, את קיומה של תרבות האונס. היא לא תרבות של אנסים ומטרידים, היא תרבות של אלו שמאפשרים להם להיות. ההתפתחות הטבעית של חשיפת וינשטיין, אמורה הייתה להיות קמפיין האשטג(סולמית) @YouToo – גם את/ה מייצג/ת ומשמר/ת את תרבות האונס, גם אתה מטריד/עבריין מין אלים במצג שווא של נורמטיביות, גם אתה אנס, ונגרום לכך שלעולם תסתכל בחרדה מעבר לכתף.

במקום זה, התכנסה הזירה העולמית אל המקום הכי פטריארכלי שיש, המורכב מהצהרות סינתטיות והצטופפות נשים לתמיכה הדדית באוהל האדום. האוהל, שבו אנו מתנות את צרות הדיכוי אחת אל כתפי השנייה, במרחב נשי מוגדר שהקצינו לעצמינו. אם תרבות האונס מתקיימת במרחב הציבורי, הרי שקמפיין ההאשטג @MeToo (הוטרדתי/הותקפתי), מחזיר את העיסוק בהטרדות לחצר האחורית החבויה של ההרמון, לזירה הנשית. במקום שהתוקפן יהיה הרדוף והמפוחד מעתה ואילך, אנחנו – קרבנותיו – משמרות תודעה כוזבת של "התוודות" סנסציונית ומדברות במונחים של "העלאת התודעה". הגיע הזמן שנפסיק להעלות את התודעה ונתחיל לרדוף את מי שפוגע בנו. שיפחדו, הנבלות.

 

 

2 השבוע אמרה ח"כ מרב מיכאלי, בהקשר להצעת חוק שהיא עומדת להגיש בנושא הרחבת אמצעי הזיהוי שמפעילה המדינה לגבי ילדים נפגעי אלימות במשפחה, כי "ילדים צריכים לגדול לאו דווקא עם ההורים שלהם, אלא עם מבוגרים שהמדינה תקבע שהם כשירים וראויים להורות".

האמירה הביאה מיד לסחרור תקשורתי, שהשכיח הן את ההקשר בו נאמרו הדברים, והן את דבריה לגבי הצורך לפתוח לדיון מחודש את התייחסותה המצומצמת של המדינה לסוגי המשפחות שהיא מכירה בהן ככאלו.

אז בואו נדבר רגע על המדינה, ולמה אני לא מוצאת שום דבר טוב בתוספת עובדת סוציאלית לטיפת חלב או בהתערבות כלשהי של המדינה במבנה המשפחתי. מערך הרווחה בישראל, הוא מערך מופרט לחלוטין. עובדות הרווחה הן לא יותר ממתווכות בשכר בין גופים פרטיים, שמתפעלים את המערך. אין להן/ם תקציב לסעד, לשיקום, לרווחה או לטיפול. הגופים הפרטיים מתוקצבים על פי "הועדות", היינו – לפי ראש. הלחץ שמחלחל מהם מביא למדיניות אכזרית של השמה חוץ ביתית, בין השאר במוסדות, והופך את המדינה למתעללת הגדולה מכולן בילדים בישראל.

אני נוטה לשפוט את הח"כים שלנו לכף זכות, ולא לגמרי בטוחה שהם יודעים ומבינים את זה. אז הנה אני מספרת: בבקשה, ח"כים יקרים, תוציאו את המדינה מהמשוואה, או שתפעלו קונסטרוקטיבית לביטול גורף של כל ההפרטות הללו. עד אז, עזבו בשקט את המשפחות. כל ילד/ה חמישי/ת נפגע/ת במשפחה. ברור שצריך לעשות משהו, אבל אין מצווה שנקנית בעבירה, וברגע שהמדינה המופרטת נכנסת לתמונה, לרוב – רק גדל העוול.

לסיפא, יכולה רק לברך ב"אחרי חגים שמח". חזרנו לשגרה, אפשר להתחיל לנשום. אישית, אחרי שכולכם/ן חזרתם הביתה ופיניתם לי את השטח "לחפוש", נסעתי מפה לכמה ימים. נתראה בטור הבא.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, מאמנת ארגונית- מגדרית, אושיית דיגיטל ופעילה פמיניסטית.

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון כפר סבא"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר