אני יודעת שנמאס לכם/ן לדון באופניים החשמליים. אבל זה ממש לא מעניין אותי – אני מתכוונת לדון בהם בכל זאת. מדובר בכלי רכב מהיר לכל דבר ועניין, כמו טוסטוס אבל עם פוזיציה פחות יציבה על הכביש וגלגלים דקים יותר, עם ניראות נמוכה משאר כלי רכב הדו-גלגליים, ללא מראות אחוריות ותאורה מובנית, ללא צורך ברישיון, בתיאוריה, בטסט. מדובר בהרשאה ברורה לצאת לכביש כדי למות עליו בתאונה מיותרת, וכ- 16 מתים כאלו כבר לא מסתובבים בינינו רק מתנובת ההרג של כלי הרכב הזה בשנה הנוכחית. והיא עוד לא הסתיימה.
אז מה עושים?
העמדה שלי ברורה וחדה: אין לאשר יבוא, לאשר שיווק או לאשר שימוש בכלי רכב על הכביש, מבלי שכלי הרכב והנהג/ת יעמדו בכל הנדרש בטיחותית ומבחינת מיומנויות נהיגה, מכל כלי רכב אחר ונהגיו. אלו לא אופניים. לקרוא להם אופניים, זה חלק מהטיוח של אותה החלטה תמוהה, לאפשר בכלל את הדבר הזה.
הידיעה המעניינת של השבוע באה דווקא ממשפחתו של אחד מהרוגי האופניים החשמליים, מוטי מורל ז"ל (גילוי נאות: היה מידידיי, אהבתי והוקרתי אותו, ואת האחריות למותו בטרם עת אני מייחסת למי שמאפשרים מלכתחילה שימוש באופניים חשמליים בישראל). על פי פרסומים, אחיו של מוטי, עו"ד דורון מורל, מתכוון לתבוע את הפוליטיקאים שאפשרו לאחיו להשתמש בכלי הזה, שנמחץ כמו נייר תחת רגלי משאית שדרסה אותו. אין לי אלא לומר: אמן. אני לא יודעת מה הסיכוי של תביעה כזו להצליח, אולם אם היא תעלה במעט את המוטיבציה של נבחרינו לעצור את כדור השלג לפני שיספוג דם נוסף – דייני.
אין ספק, שקיים בארץ צורך באפשרות לניידות יעילה, זולה ומהירה. התחבורה הציבורית על הקרשים, הכבישים פקוקים לעייפה. רק שהפתרון אינו צריך ואינו אמור להגיע דרך מילוי בתי קברות ומחלקות שיקומיות בנפגעי התפלצת. מצווה אינה נקנית בעבירה. מה גם, שכמו הרבה פתרונות כאלו, שהחלו מהיותם זולים – מתנקז השימוש באופניים החשמליים, בעיקר של צעירים, אל שכונות של העשירונים העליונים. שם זה עניין של בונטון ולחץ חברתי, שההורים לא מצליחים לעמוד מולו איתנים ולומר "לא". אני לא באה אליהם בטענות: כולנו מכירים מה יכול לחץ יומיומי של ילד/ה לעולל לעמידות ההורית שלנו. מי שמאפשרים את השימוש במכשיר, הם ששמים כאן מכשול בפני עיוור.
ולחבריי ועמיתיי, שכותבים פוסטים נלהבים על כך ש"האופניים החשמליים הם לא האוייב" ו"יש לסלול שבילים עבורם": רדו מהעץ. זו דמגוגיה בשנקל, שנגמרת בסידורי ההלווייה של מאן דהו. לא צריך להשקיע במסלולי אופניים חשמליים. צריך להשקיע בתחבורה ציבורית. צריך להשקיע ברישוי ופיקוח. צריך להשקיע בתשתיות. צריך להשקיע בהדרכה הורית כדי לעזור להורים לומר "לא".
במיוחד עבורכם, צילמתי ברחוב תמונה של החיבור הקדוש בין כל מה שהפיקוח הממשלתי ממנו והלאה: ערימת אופניים חשמליים חונה ליד חנות של תחליפי עישון. כי כשיש הפקרות מערכתית, היא לא נגמרת רק במקום אחד. ושנהיה בריאים.
רוצים להישאר מעודכנים?
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
