הדבר שהכי מעניין את כולם וכולן כרגע הוא הדבר שהכי לא בא לי להתעסק בו: טירוף הקורונה. מחד, אין ספק שמניעת הדבקה ממתנת את רף ההידבקויות על ציר הזמן, ומאחר וחסר במדינת ישראל ציוד הנשמה מציל חיים – זהו גזר דין מוות לחלק מהנזקקים לו. ועם זאת, הקפיצה החדה בגרף אחר, גרף הפרת זכויות האדם בארץ ובעולם, מהווה בעיה לא קטנה.
האישור שניתן לשב"כ לעקוב אחר אזרחים, מזכיר משטרים אפלים, מהשטאזי בגרמניה המזרחית, דרך הק.ג.ב בברית המועצות ועד לצפון קוריאה. ולמי שיאמרו לי שההשוואה שלי מופרכת אענה שהם לא הראשונים בעולם להמעיט בחשיבות צעדים דיקטטוריים, מה שאיפשר לכל המשטרים הללו להתעצם ולהתקיים. לא מנחם אותי כלל וכלל שגם איזור סן פרנסיסקו (כ-7 מיליון אזרחים ואזרחיות) נמצא תחת צו דומה, או שבפריז על האזרחיות/ים להסתובב עם טופס המקנה להם רשות להיות מחוץ לבית. הפרת זכויות אדם היא גם זילות חיי אדם, כי מי שאין להם/ן זכויות הם לעולם "האחר/ת". ההפרה הזו עלולה לגבות לאורך זמן לא פחות קורבנות מאשר הקורונה.
בנוסף, בואו נדבר רגע על שיתוק מערכת הרפואה, שיתוק המערכות השיקומיות ותפוסת מיטות טיפול נמרץ שלא תאפשר למקרים "שגרתיים" של חירום רפואי לקבל את הטיפול הנדרש להם. כמה מתות ומתים יהיו שם? מי יספרו אותם? האם יספרו אותם? אין לדעת.
ועוד לא דיברנו על כך שכבר מסתמנת פה תרבות של הלשנה לשלטונות על מפרי צווים, שהיא מהנגעים החברתיים והמוסריים העמוקים ביותר במשטרים דיקטטורים וטוטליטריים. בין אם הטוטליטריות זמנית, או שיש כאן מחטף שלטוני בחסות הקורונה, עדיין, נכון לעכשיו, מדובר בצווי חירום, כלומר בדיקטטורה שלטונית דה-פקטו. המהירות בה האזרחים הפנימו את הקוד הזה ומשרתים את השיטה, מדאיגה. אותי לפחות, וכנראה שאני לא לבד. לאחר למעלה מעשור של שיסוי שלטוני שלנו אחד/ת נגד השני/ה וקבוצה נגד קבוצה, המציאות הנוכחית נראית כמו עליית מדרגה מסוכנת. חובת הזהירות היא עלינו – חשוב שננהל את התנהלותנו החברתית והאתית במצב, ולא נאפשר למצב לנהל אותנו.
הוראות לשעת חירום, שהן מהמוצדקות שיש בעתות מגיפה וחשוב לציית להן, צריכות להיות כאלו שלוקחות בחשבון את האיזונים הנדרשים על מנת שמניין הקרבנות יהיה מינימלי. כאן, עושה רושם ששכחו קצת את הקורבנות שיהיו לקורונה בשל הצעדים הננקטים נגדה.
מי שממש, אבל ממש מסכנים בכל הסיפור הזה, הם/ן החיילות והחיילים. בקבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים שאני ממנהלותיה, צפים עוד ועוד סיפורים קטנים על חיילות/ים שלא יוכלו לחזור הביתה המון המון זמן. זה קשה להם/ן, וקשה להורים. ניתן להבין את הגזירה, רק שההבנה אינה הופכת אותה לקלה יותר להתמודדות. שאלנו את ההורות וההורים מה הטיפים שלהם לילדיהם, ש"סוגרים" בחלקם חודש ויותר בבסיס. מסתבר, שחלק מהחיילות/ים דואגים לנשארים בבית לא פחות משההורים דואגים להם/ן. המצב הלא רגיל הזה מצריך הרגעה הדדית. עוד מציינים ההורים, שהם/ן מעדיפים להתגעגע לחייל/ת שנמצא/ת בבסיס אך לא חשופ/ה לקורונה, מאשר שיהיו בבית וחשופים יותר להדבקות. ההורים גם פחות מתרגשים מסוגיות של כביסה וציוד ואוכל, מאשר בימים כתיקונם. הכל מתגמד כנראה ביחס לפחד הגדול של המגיפה עצמה.
בעיה נוספת, שמן הסתם עוד אדון בה בטור נפרד, היא שיתוק שוק העבודה, שיתוק הכלכלה והאבטלה הגורפת. כעצמאית, יש לי הרבה מה לומר על ההגדרה המילונית החדשה לחוצפה – שהיא הפיצוי שמציעה הממשלה לעצמאים והעצמאיות. נכון שגם בצרפת יש למשל צווי חירום ושיתוק כלכלי, אבל שם, הפרת זכויות האדם ושיתוק הכלכלה נענים בפטור ממס ותשלום כסף חי על ידי י הממשלה לאזרחיה, על מנת לשמר את יכולתם הכלכלית. כאן, דוחים את המע"מ בכמה שבועות ונותנים מענק קטן ועלוב שלא מכסה כלום ושיש להוכיח עבורו "הוכחת עוני", כך שרובנו לא נהיה זכאים אפילו לו. אה, ומציעים לנו הלוואות. תודה באמת.
בקיצור, המצב בקאנטים מכל היבט שהוא. מה נשאר? לאכול טוב, לצפות בסדרות בנטפליקס, לנשום עמוק (אבל לא ליד א/נשים אחרים) ולצפות לטוב.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
