הטור של חנה בית הלחמי

לצאת מפייסבוק? נסו למנף אותו

המונח "התמכרות לרשת" קצת מוזר בעיני. זה כמו שנכריז על התמכרות להליכה ברחוב
מאת: חנה בית הלחמי

השבוע, מצאתי את עצמי בוקר אחד מול 4,996 חברות וחברים בפייסבוק (בנוסף לכשבעת אלפים עוקבים), ארבעה לפני מגבלת ה- 5,000, זו שאני מנסה בהתמדה להישאר רחוקה ממנה מרחק חמישים חברים/ות לפחות. יצאתי למסע לאיתור חשבונות מושבתים, על מנת להקל על קוצר הנשימה שלי כשאני נוגעת בגבולות המותר. מצאתי ארבעים ושניים (42) כאלו. לא מעט. למה אני מספרת לכם/ן את זה? כי מנסה להבין את הטרנד הזה של "לצאת מפייסבוק", שהוא אחיו הקטן של טרנד ה"אני לא פותחת פרופיל כי לא רוצה שכולם ידעו עלי הכל" (אל תספר/י, לא ידעו).

את הדוגמא הכי טובה להמחשת השקפת עולמי ודעתי בנושא, פגשתי בשבוע שעבר בסינמטק בתל אביב, בהקרנה של הסרט "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונלולו?" של היוצרת דבורית שרגל. זהו הסרט השלישי בטרילוגיית הדוקו בעקבות סדרת ספרי ילדי העולם, העוקבת אחר הגיבורות והגיבורים של הצלמת אנה ריבקין בריק, שרבות ורבים מאתנו גדלנו עליהם, ומאתרת אותם/ן בבגרותם/ן.

שרגל, שכבר הפיקה וביימה את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סן?" ואת "סיאה הילדה מאפריקה", נכנסת לחיינו והופכת לחלק אינטגרלי מהם מזה למעלה מעשור, באמצעות ובזכות הרשת החברתית. שרגל היתה, בגלגולה הקודם ברשת, העיתונאית שפרצה תקרת זכוכית בתקשורת באמצעות בלוג ביקורת התקשורת "וולווט אנדרגראונד", שטבע חותם עמוק בשינוי מעמדה החברתי של התקשורת בארץ (ממורמת מעם לנגישה ומבוקרת). כשנגמר לה מזה, היא פנתה למימוש חלומה להפקת הטרילוגיה. איך? באמצעות הרשת. הקרנות לא תמכו, אף ערוץ טלוויזיה לא הקרין, היינו שם רק אנחנו – אלפי הגולשות והגולשים, ששרגל השכילה לכנס סביבה למשימות ולקידום גיוס ההמונים שהקימה, בבחינת "צריך כפר שלם כדי לגדל סרט".

הטרילוגיה היא מהפקות הדוקו הישראליות המוצלחות (מספר הקרנות באולמות מלאים, למשל) בכל הזמנים, כשכל סרט היווה תשתית כלכלית למימונו של הבא בתור. רק לאחרונה, אחרי מספר שנים בהם היא רצה בכל רחבי הארץ בין החברות/ים שלה בפייסבוק, להקרנות ביישובים, מתנ"סים, קיבוצים, בתים פרטיים וסינמטקים, התחילו הממסד וקרנותיו להבין, שזה קצת מוגזם שהם מתעלמים מהשרגל הזו, שעושה להם בית ספר. יוצרת עם כוח שאין לאף אדם או ארגון בודד – כוח הרשת. בסוף הסרט, כשהקרדיטים נעים על המסך, זיהיתי שם, בקרדיטים, שבעה "חברים בפייסבוק" (שתמכו ועודדו), חברת פייסבוק שיוצרת נעליים מיוחדות, שכיכבו ביצירה,  עשרה צופי/ות-מבחן – כולם/ן הכרויות פייסבוק איכותיות, וכחמש עשרה תודות כלליות – לחברות/ים שארגנו הקרנה (גילוי נאות: אני ביניהם), סייעו בהפצה, עשו דברים קטנים לקידום הפרויקט.

 

אני שומעת לא מעט קיטורים סביבי, על ה"התמכרות לרשת". מאחר והרשתות הן ההרחבה של המרחב הציבורי, ייחוס "התמכרות" קצת מוזר בעיני. זה כמו שנכריז על התמכרות להליכה ברחוב, כי אנחנו עושים/ות את זה כל יום, מספר פעמים ביום. הרשתות, הן בבחינת הרחוב, המכולת, המתנ"ס, קרון הרכבת החדשים. כפי שאנחנו לא "מתמכרים" לכל אלו, אלא נמצאים בהם ועושים בהם שימוש לצרכינו – כך גם הרשת החברתית. כל האנשים הטובים הללו, שיצרו קבוצת כוח חברתית שסייעה לדבורית שרגל לממש את חלומה המקצועי וליצור את הטרילוגיה, הם חברה אנושית אקטיבית שמייצרת תרבות בייצור ישיר – ולא דרך תשלום מיסים שהולך לאוצר, שמקצה במו"מ קואליציוני בין נבחרי ציבור שבחרנו בהליך נפרד, הקצאות תקציביות לתרבות שמנוטרת ע"י פקידי ממשל, ועד שמגיעה אלינו, לא בטוח שמייצגת את כולנו נאמנה.

הרשת החברתית, היא ציבור שחותך מתווכים בדרך לדבר האמיתי: צפיה נינוחה בסרט "איפה לילבס ומה קרה בהונלולו?", בשבת בצהריים.

מי שמרגישים/ות שפייסבוק "שואב אותם/ן", שיעשו חושבים על אסטרטגיית השימוש שלהם/ן במרחב הנהדר הזה. חבל להשבית חשבון, להיפך – תמנפו את החיים שלכם/ן ושל אחרים/ות בעזרתו.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, מאמנת ארגונית- מגדרית, אושיית דיגיטל ופעילה פמיניסטית.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר