בקיץ האחרון לא יכולתי לעמוד בזה יותר. לא, זו לא היתה הקורונה. גם לא החופש הגדול מדי. גם לא מחירי החופשות המרקיעים שחקים. זו היתה כמות המשחקים והצעצועים שיש לנו בבית.
אמנם יש לי "רק" שני ילדים, אבל מי שהיה נכנס לחדר המשחקים שלהם היה חושב שיש לי מינימום עשיריה. יש לנו אינספור בובות, עשרות משחקי קופסה, כמות לא מבוטלת של פאזלים, המון דמויות של גיבורי על ושות', אביזרים, תחפושות, משחקי עץ, חומרי יצירה שונים ומשונים וכמובן גולת הכותרת משחקים שהילדים יצרו בעצמם. יש לנו כל כך הרבה מכמות החפצים הזו שאם אני תורמת אותם לאשכול הגנים הסמוך, הגננות יכולות להנות מעשור ללא קניות.
המצב היה חמור כל כך שמרוב משחקים לא ראו את השטיח, ובטח שלא ניתן היה לשחק בהם. וחדר המשחקים האומלל אמור לתפקד גם על תקן חדר עבודה. איך אפשר לעבוד ככה בכלל?
עשיתי מעשה. הודעתי בקבוצה השכונתית על מכירת משחקים וצעצועים יד שניה בגינה השכונתית. התאריך היה סוף החופש הגדול. הגבלתי את המכירה לעד עשרים שקלים ועודדתי את כל הילדים להצטרף. העודפים שלנו יכולים להיות אוצר של אחרים, ולהפך. קיוויתי שלא יהיה להפך, כי רק הרגע פינינו את טריליארד המשחקים שלנו.
בזמן שחלף עד המכירה הילדים ואני סידרנו את חדר המשחקים: הוצאנו את כל המשחקים לסלון. הילדים נחרדו לגלות שכמות הצעצועים שלהם היא מטורפת בכל קנה מידה אפשרי. עוד הם גילו משחקים נשכחים שנקברו תחת אחרים בכאוס ששרר בחדר. הם הבינו בעצמם ממראה הסלון העמוס לעייפה שבאמת יש להם יותר מדי מכל דבר ובקלות העבירו משחקים לערימת המכירה. אני מניחה שהדרבון הפיננסי הפוטנציאלי עזר להם.
יכולה לספר שהלב התכווץ לי כשראיתי משחקים יקרים להחריד בערימת המכירה. אבל אם במילא מדובר במשחק שהילדים לא רוצים ולא משחקים בו עדיף לשחרר אותם תמורת מחיר סמלי לילדים אחרים שייהנו מהם ואנחנו נהנה מטיפה של שקט קוגניטיבי.
לאחר שמיינו הכל וסידרנו הכל חזרה בחדר, רווח לנו. יכולנו לנשום ביתר קלות. חדר המשחקים הפך ממחסן לחלל אסתטי שניתן לשלוף משחק מאחד המדפים, להתיישב על השטיח הרך ולשחק.
המכירה היתה הצלחה אדירה. הגינה השכונתית התמלאה במחצלות ובשולחנות מתקפלים ובילדים וילדות שמציעים ממרכולתם. ואני תמהתי כמה רכוש מיותר יש בעולם. עבור הילדות והילדים זו הייתה חגיגה. הם הסתובבו כרוטשילדים קטנים עם ארנקים נפוחים ממטבעות. תמורת שקלים בודדים יכלו לרכוש עולם ומלואו.
ראשונה נמכרה הבובה. אני חושבת שהמחיר המקורי שלה חצה את המאה וחמישים שקלים. הילדות שקנו אותה לא האמינו למזלן הטוב כששילשלו לקופתו של בני מטבע של חמישה שקלים. אחר כך נמכרה ביצת הלול המיותרת ביקום. ללא ספק, מותגים נחטפו ראשונים. בהמשך הייתי גאה לראות את הבן שלי מנסה את כוחותיו בעולם המכירות. היה לו חשוב להסביר לכל ילד או מבוגר איך משחקים בכל משחק שהציע למכירה ולמה הקניה כדאית. הוא חגג כל מכירה כהצלחה אישית, ובצדק. הבת שלי איבדה עניין והלכה לשחק במתקנים.
בסופו של דבר הילדים יצאו ברווח של מעל למאתיים שקלים, אותו הם חילקו בינהם. אני יצאתי עם מסקנה שצריך להפסיק לקנות. את מה שלא נמכר מסרתי לגן בשמחה רבה.
רוצים להישאר מעודכנים?
למה אני כותבת על זה רק עכשיו? כי מאז חגגנו יומולדת לבן ושוב חדר המשחקים עולה על גדותיו ומשלחת נשלחה לגלות את השטיח האבוד. וזה מבלי להזכיר את כמות השקיות וניירות העטיפה שהמתנות הגיעו עטופות בהן והושלכו לאחר כבוד לפח המחזור. ובסוף מה? הילדים משחקים תשעים אחוזים מהזמן במסכים.
ליאת קמחי, צילום פרטי
החודש הוא חודש הקניות. והסיפור הקטן הזה אולי מסופר על משחקים של הילדים, אבל הוא הסיפור שלנו, המבוגרים. אנחנו לא צריכים כל כך הרבה ציוד. לא צריכים כל כך הרבה בגדים, כלי בית, מכשירי חשמל, מצעים, מגבות, גאדג'טים, מוצרי מזון שנזרקים אחרי שעובר התוקף שלהם ושאר השיט שלנו שלעיתים ממלא את הארונות והמגירות ופולש לשולחנות ולרצפה עד שלפעמים אין לנו מושג מה יש לנו ואז אנחנו מעדיפים לקנות חדש במקום למצוא את הישן שהלך לאיבוד.
הילדים שלנו גדלים לסיפוק צרכים מידיים. אנחנו מרגילים אותם שיהיה להם כמה מאותו דבר, כי ככה אנחנו הרגלנו את עצמנו. אם זה בגלל ילדות צנועה, או שהכל כל כך זמין ונוח. אם נשבר משהו, אנחנו מייד קונים להם חדש. אם הם מתלהבים ממשחק אצל חבר אנחנו חייבים לקנות שיהיה גם להם. אם הם מבקשים משהו אנחנו הולכים וקונים להם. למה? מה זה נותן להם?
חודש נובמבר הוא חודש בסימן בזבוזים. הבלאק פריידיי ממש מעבר לפינה. זו הזדמנות נהדרת לקנות מוצרים שתכננתם במחירים משתלמים. אני יודעת שאני מתכננת לקנות. אבל רק מה שאני באמת צריכה. והם. האמת, שהם כרגע לא צריכים כלום. יש להם הכל. עכשיו כדאי שאפנה זמן לשחק איתם בכל זה.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
