בתיה האס פורטר. צילום עזרא לוי
בתיה האס פורטר. צילום עזרא לוי

בתיה האס פורטר מספקת הצצה נדירה לעולם המיני של ילדי הגנים

האחראית על הפגיעות המיניות בשירות הפסיכולוגי של כפר סבא, מספרת על הספר שכתבה ושבו היא מנסה לעודד שיח חיובי על מיניות, ועל המקרה שאירע השנה בגן חובה ושבגללו לא ישנה בלילות. ראיון

אחד המקרים המטרידים ומדירי השינה, בהם טיפלה השנה הפסיכולוגית בתיה האס-פורטר, אחראית על תחום הפגיעות המיניות בשירות הפסיכולוגי בעיריית כפר סבא, היה של ילדה בגן חובה, שסיפרה על איש מקצוע שהגיע לגן והחדיר חפץ לאחד מאבריה המוצנעים. הילדה הופנתה לטיפול ביחידה לאחר שהתחילה לדבר על אנשים רעים ודמויות מפחידות עם הוריה והסובבים אותה. האס-פורטר אמורה הייתה להבין האם הילדה דוברת אמת, או שמא היא בודה את המקרה מליבה בעקבות סיפורים ששמעה או ראתה. "זו דילמה נוראית", מספרת האס פורטר השבוע, "אתה לא יודע מה לעשות. אם תגיש תלונה אתה יכול להרוס את חייו של האיש. מנגד, אם הסיפור נכון, אתה צריך לטפל בילד מצד אחד ומצד שני אתה יכול למנוע פגיעה בילדים נוספים".

עד היום, האס-פורטר אינה יודעת בוודאות מה קרה שם. "אנחנו כמובן דיווחנו הלאה", היא אומרת "העברנו את מקרה לפקידת הסעד במחלקת הרווחה, וזו החלטה שלה האם להגיש תלונה במשטרה. אני יכולה לומר שלא ישנתי בלילות בגלל המקרה הזה, מהחשש שאתה יכול לפגוע באדם סתם – אבל זה באמת מקרה קיצוני".

ההליכה על הגבול הדק, הניסיון להבין בכלים הפסיכולוגיים הקיימים מה עובר על ילד, יכולה באמת לפעמים להשפיע על מהלך חייו או של הסובבים אותו. "אם הילדים היו קורבן לפגיעה מינית או שהם צעירים ורואים אצלם התנהגות מינית בלתי הולמת, אנחנו מטפלים בזה", היא מסבירה, "ילדים צריכים טיפול רגשי למשל אחרי שנחשפו לפורנוגרפיה. הנושא מציף אותם והם לא מצליחים לחזור לתפקוד תקין, ואז אנחנו יכולים לתת טיפול. יש ילדים שעסוקים במשחק מיני ואיש אינו יכול לגרום להם לעצור, אנחנו מנסים לגרום להם לחזור לתפקוד תקין. ברוב המקרים ההורים דווקא מגיבים בדאגה ובחרדה ומבקשים להוציא למשל את הילד הפוגע מהגן, אם מדובר במקרה בין ילדים. הם מבקשים תגובות מידיות מהמערכת. העבודה שלי, יחד עם צוות הגן והפסיכולוג של הגן, היא להבין אם מדובר במשחק או בפגיעה מינית".

זה לא מובן שהורים כועסים ומבקשים לקבל פיתרון במקרה כזה?

"מצד אחד יש פה רגשות מובנים לגמרי, אבל מצד שני יכול להיות שילד מספר משהו להורים בבית וההתרגשות שלהם גורמת לילד להרגיש שיש אירוע גדול יותר מהאופן שבו הוא חווה אותו. ההורים שואלים וחוקרים אותו על האירוע, והוא מתחיל להבין שקרה פה משהו מאוד חריג. אם למשל יוסי הכניס לו יד לתחתונים, והוא חווה את זה כאילו יוסי דחף אותו, עכשיו הוא יהיה מבולבל עוד יותר. אנחנו צריכים באמת לבדוק מה באמת היה שם. אנחנו נמצאים יום יום, בצמתים האלה".

אז איך את יודעת אם ילד חווה טראומה או שהוא מגיב לחרדה של ההורים?

"אם הילד חווה פגיעה הוא צריך טיפול מקצועי ונראה רגרסיה בהתנהגות של הילד. אם זה היה משחק של סקרנות מינית או מגע לא מתאים שהילד לא חווה בתפיסה הרגשית שלו כמשהו חריג – אנחנו מצפים שהוא יחזור לשגרה בתוך כמה ימים. וילד שחוזר לשגרה, לטעמנו אין צורך שהוא יבוא ל-15 פגישות לדבר על האירוע".

עיסוקים שדורשים אומץ

האס-פורטר, בת 43, נשואה ואמא לארבעה, מתגוררת ברעננה. היא נולדה בדנמרק ועלתה ארצה בגיל 13, היישר למרכז הקליטה בעיר. היא למדה תואר ראשון פסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, ועשתה תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית. את ההתמחות שלה כבר עשתה, בפסיכולוגיה חינוכית. היא עובדת 17 שנה בשירות הפסיכולוגי בעיריית כפר סבא ("הם כמו משפחה עבורי") ונחשבת לפסיכולוגית מומחית ומדריכה של פסיכולוגים אחרים. במקביל לעבודתה היא גם מבצעת הערכות אובדנות בקרב ילדים, עוד תחום קצה שקשה לגעת בו. שני התחומים האלה, מיניות ואובדנות אצל ילדים, מסקרנים אותה מאוד, אף שהיא מעידה על עצמה שאין לה רקע או סיפור אישי הקשור לכך. "לא נפגעתי יותר מכל אישה ממוצעת", היא אומרת, "כולנו עברנו כל מיני דברים, אבל זה לא מה שהביא אותי אל התחום. כנראה שבאופי שלי להסתקרן מעיסוקים שדורשים אולי אומץ. אני לא נבהלת מהמקרים האלה שהם על הקצה".

וזו אולי הסיבה שאף שהיא דתייה שהולכת עם מכנסיים וכיסוי ראש ("הדתיות לא קשורה לזה, פגיעה מינית זה עניין של הגינות וקשורה לתחום האלימות ולא המיניות") היא בימים אלה מוציאה ספר ילדים בשם "שיחות על גוף", שבו היא מתרחקת מתחום הפגיעה המינית והרשתה לעצמה לכתוב על מיניות בריאה.

"חיפשתי בחנויות הספרים וגיליתי שכל מה שיש היום זה או ספרים על איך ילדים מגיעים לעולם או ספרים על מניעת פגיעות מיניות", היא מסבירה, "אלו אמנם נושאים חשובים מאוד שאיני מורידה מערכם, אבל הם נועדו להזהיר. אין אף ספר שמדבר בצורה חיובית וכיפית על מיניות. הספר שלי שם את הגבולות של מותר ואסור".

בתיה האס פורטר. צילום עזרא לוי

בתיה האס פורטר. צילום עזרא לוי

בספר, יוצאת משפחה – זוג הורים ותאומים בני שש – לקמפינג בכנרת. כשהילד בספר שואל מאיפה בנות עושות פיפי, כי אין להם בולבול, זה גם בגלל שהיא בעצמה נאלצה לענות על השאלה הזאת לבנה שלה. "הבנתי שאם אני בתחום והבן שלי שואל את השאלה הזאת – אז ילדים רוצים לדעת. אני מסבירה שיש שלושה פתחים לבנות ושניים לבנים, אבל לא נכנסת ליחסי מין ואיך ילדים מגיעים לעולם, כי הילדים מתמודדים עם שאלות על הגוף שלהם לפני השאלה 'איך ילדים באים לעולם'. יש התייחסות בספר למי מותר לגעת ולמי מותר לראות את אברי המין, ויש התייחסות לשמות. אני מאמינה שבספרות מקצועית צריך לתת שמות מאוד ברורים – פות ופין, ולא פושוש ולא פיפי. וגם היה לי חשוב להתייחס לזה שלילד מותר לגעת בעצמו, וזה אפילו יכול להיות נעים. עדיין, אם הורים רואים ילד נוגע בעצמו, רובם אומרים שזה אסור ויציבו את הגבול. לרוב, הם שוכחים את המסר המשלים שזה מותר, אבל מכיוון שזה איבר פרטי אז צריך בפרטיות. כשהם אומרים את ה'לא' הילד לומד שאסור לו לגעת בעצמו".

החלק האחרון בספר מתייחס לבן שמתחפש לבת.

"הוא לוקח את הבגדים של האמא ואומר 'תראי הפכתי לבת'. הילדה אומרת 'אתה רק נראה כמו בת', והאבא עושה סדר: המין שלך לא ישתנה, אבל מותר לשחק כאילו אתה מישהו אחר. בכוונה בחרתי בספר בן שמתחפש לבת, כי הלגיטימציה היא שהבת היא טום בוי, אבל בן שמאמץ התנהגויות של בנות זה הרבה פחות מקובל חברתית ולהורים יותר קשה לקבל לגיטימציה".

לא תמיד יודעים מה קרה

אצל האס פורטר מקרה רודף מקרה, שבוע אחר שבוע, בתחום הפגיעות המיניות. "רוב המקרים אינם פגיעות אלא אינטראקציות שנמצאות על הגבול, או כמו שאנחנו קוראים לזה 'התנהלות מינית לא מותאמת'. זה קורה כשיש איזשהו משחק או התנהגות מינית לא תקינה. בודקים מה זה, מסמנים את הגבול, ומעבירים לטיפול. הרבה הורים מגדירים את זה כפגיעה מינית, ואנחנו לא. אין שבוע בלי אירוע שבו הורים, גננות והפסיכולוגים של הגנים מתייעצים איתי. לפעמים אני עושה פגישה עם הפסיכולוגית ועם ההורים יחד".

היא עצמה פסיכולוגית של בית הספר תורה ומדע – בית ספר לבנים דתיים. היא אחראית על חטיבת הביניים ועל החינוך המיוחד, במקביל לעבודתה כמרכזת נושא הפגיעות המיניות. יחידות כאלה יש בכפר סבא ואולי בעוד עיר אחת או שתיים בישראל, והן פועלות במימון משרד החינוך. במחלקה העירונית פועלים שבעה פסיכולוגים מומחים בתחום הפגיעות המיניות והם מטפלים בבני שלוש עד 18.

מתי הורים צריכים לפנות אליכם?

"אם ילד מתנהג באופן שדומה מדי להתנהגות מינית מבוגרת, או משתמש בשפה שהיא מזכירה מיניות בוגרת, אנחנו בודקים מאיפה הוא מכיר את המושגים האלה. אם הוא עסוק באופן אובססיבי במיניות, לרוב זה מתוך סקרנות מינית, אבל לפעמים לא. הרבה פעמים, אם אנחנו רואים משחק בין ילדים, נבדוק מאיפה יש להם את הרעיון ולמה הם עושים את זה. אם הוצב הגבול והילד לא מצליח להפסיק, או ילד שנוגע בילדים אחרים באברי המין ולא מפסיק אבל בתחומים אחרים הוא בעל גבולות, אז אנחנו שואלים את עצמנו למה זה קורה. גם אם ילד מאיים על ילד אחר – לא משחק איתך ולא אדבר איתך, או אם יש פער בגודל או ברמה השכלית – למשל אם בן השש מגיע לבן ארבע ורוצה דווקא איתו לשחק משחקים".

לא כל נגיעה באברי המין נחשבת לפגיעה?

"אם ילדים משתובבים קצת, ונוגעים אחד בשני, לא תמיד אנחנו דואגים שמישהו מהם נפגע. אם אנחנו רואים ששני הצדדים נהנים וכיף להם זו נחשבת סקרנות מינית. נגיד להם שזה נחמד וכיף אבל לא מתאים, ונבדוק אם הם מפנימים את הגבול הזה".

קורה שהורים פונים אליכם ואין לכם פיתרון?

"לרוב אם הילדים מאוד צעירים אנחנו נאלצים לומר להורים שאנחנו לא יודעים, ואולי גם לעולם לא נדע – אבל עדיין ניתן להם הדרכה איך לדבר על הנושא על הילדים".

 

זרקו את הספר לפח

האס-פורטר גם כתבה תוכנית מניעה, שמפועלת בחלק מהגנים בעיר, בשם "לומדים להכיר ולשמור על עצמנו". "אני מאמינה בתהליך יותר רך מאשר במקומות אחרים שמעבירים תכנים בבתי הספר ובגנים. אצלנו אין הצגה, אבל יש עשרה מפגשים של הגננת עם הילדים בקבוצות קטנות שם מדברים על מגע, סודות וכל מיני כלים לזהות ולדעת מה לעשות. אנחנו לא מדברים על הבייביסיטר או על ההורים שנוגעים בך כמו במקומות אחרים, אבל כן מדברים על מגע מתאים ולא מתאים. אני מרצה להורים והגננת אחר כך מעבירה את המפגשים. זה נהיה שיח מתמשך על מרחב אישי ונושאים שהם באזור".

את מקבלת פידבק מהורים גם על הספר החדש?

"הורים מספרים לי שזה מייצר משהו אחר שהם לא היו מסוגלים להביע אף פעם. הילד שומע בפעם הראשונה את ההורה שלו מספר בקול רם על פתחים ואיברים פרטים, פין ופות, שמותר לו לגעת בעצמו. אני מבינה שילדים אפילו ממשיכים את השיח עם ההורים, שזה מבחינתי הערך המוסף של הספר. יש לי חברה שאמרה שהילדים שלה זרקו את הספר לפח. זה היה מאוד בוטה, ושיעור נפלא עבורה. הספר מעורר תגובה אצל רוב האנשים. בכל מקרה, אם ילד קורא את הספר יחד עם ההורה, ומאוחר יותר חלילה הוא נפגע, אז הוא יזכור שעם ההורה אפשר לדבר, הוא כתובת להיוועצות בנושא".

הכתיבה הייתה קשה?

"לא, אבל עבדתי על זה שנתיים כדי לדייק את המסרים".

מי אייר את הספר?

"נועם ראובן, סטודנטית לתקשורת חזותית, מוכשרת בטירוף, בת של חברה פסיכולוגית. היא מיד קלטה מה ואיך זה צריך הנושא להיות מועבר".

איך את כאמא, בתחום המיניות מול הילדים שלך?

"יש לי ילדים מגיל ארבע עד 16. אני מאוד משתדלת ללכת הביתה ולשים את הדברים האלה בצד, אבל לא תמיד מצליחה. אני עדיין מוצאת את עצמי מאוד שמה לב אם הם אומרים משהו או מתנהגים באופן מסוים. יש לי בן זוג מקסים שעוצר אותי אם אני נסחפת. העיסוק הזה לפעמים מזהם את הנפש, לפעמים זה קשה, אבל יש הרבה סיפוק. כשאתה חי בתחום ועוסק בו המון ברור שזה צובע לפעמים את ההסתכלות על דברים, אבל אני חושבת שיש לי היגיון בריא גם בעניין הילדים שלי. אולי אני מוטרדת לפעמים יותר מהורים אחרים בתחום הזה, אבל אני לא מגזימה".

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר