בתחילת חודש מרץ התקיים מפגש ייחודי במשכן למוזיקה ואומנויות ברעננה. המפגש לא כלל הופעה וגם לא הצגה או הרצאה של אמנים, המפגש כלל את נציגי הצלב האדום ההולנדי וניצולי שואה מהולנד שמתגוררים באזור השרון. הסיבה למפגש הייתה לקיחת אחריות של ארגון הצלב האדום על ההתנהלות בזמן השואה בהולנד. הם ביקשו סליחה מניצולי השואה והסבירו מה היו הטעויות של הארגון כלפי היהודים.
נציגי הארגון שהגיעו למפגש הם אינגה ברקמן, מנכ"ל הצלב האדום, חייס דה פריס, ודובר הארגון, פרנק טבה, ומי שהיה אחראי על ארגונו הוא ארגון עולי הולנד בישראל. אנדרי בורס, גזבר ארגון עולי הולנד, מספר על הסיבה למפגש: "כל הנושא של התנהלות הצלב האדום בהולנד בזמן השואה, לא כל כך מוכר, גם לא בין ההולנדים", הוא אומר, "אבל כל יהודי יוצא הולנד יודע, בין אם הוא דור ראשון או דור שני, שהצלב האדום ההולנדי לא התנהג בצורה תקינה".
בורס מסביר שהכול התחיל כשלפני חמש שנים, הצלב האדום הבין באיחור שההתנהלות שלהם כלפי הקהילה היהודית בהולנד לא הייתה תקינה והחליט לחקור את הנושא לעומק. "הם נתנו הוראה להיסטוריונית הולנדית בשם, רגינה גרוטן, לחקור את ההתנהלות של הצלב האדום ההולנדי וגם של הצלב האדום ההולנדי בהשוואה לסניפים אחרים של הארגון בארצות אחרות", מסביר בורס, "בעקבות המחקר נכתב הספר "עניין של חיים ומוות" שיצא לפני מספר חודשים, בו פורסם שהצלב האדום ההולנדי התכופפו ונכנעו לכל התכתיבים של הנאצים ולא מילאו את תפקידם וייעודם הראשוני שהוא לתת עזרה הומניטארית לקורבנות מלחמה".
בספר נקבעו מספר מסקנות, אחת מהן היא שכשהנאצים כבשו את הולנד ואסרו על יהודים לתרום דם היה על הצלב האדום להתנגד לכך. "אחת ההוראות הראשונות של הנאצים הייתה שליהודים אסור לתרום דם, כדי שחס וחלילה לא ללכלך את גופו של הנאצים", אומר בורס, "המצופה מארגון כמו הצלב האדום לכל הפחות זה להתנגד. תפקיד נוסף של הצלב האדום בזמן המלחמה היה לבקר את היהודים במחנות עבודה, לשלוח מנות וחבילות לאסירים, הצלב האדום בדנמרק ונורווגיה עשו את זה אך הצלב האדום ההולנדי לא שלח שום חבילה. בתום המלחמה, הכתובת של יהודי הולנד שרצו לברר על גורל בני משפחותיהם הייתה הצלב האדום. למשל אם קרוב משפחה לא חזר, עד חודש מתום המלחמה יכולת לכתב לצלב האדום ולברר מולם מה ידוע להם. התפקיד שלהם היה ליידע את המשפחות בצורה עדינה ואנושית מה קרה לקרובים שלהם אך הצלב האדום בהולנד היו כותבים שיידוע להם שקרוב המשפחה נלקח למחנה מאסר בהולנד, בתאריך כזה או אחר, וידע להם שבתאריך מסוים נשלח למחנה ריכוז, ולאור העובדה שידוע להם שמי שהגיע לשם נלקח ישר אם הגעתו לתאי הגזים, הם מניחים שבן המשפחה נלקח לתאי הגזים, והם מאחלים כל טוב. כאלה מכתבים נכתבו על 145 אלף יהודים שנרצחו בהולנד".
בורס מסביר שלקיחת האחריות של הצלב האדום מגיעה מההנהלה החדשה והצעירה שלא הייתה חלק מהארגון בזמן המלחמה. "כשהספר פורסם הם התקשרו לקהילה היהודית בהולנד ואמרו שהם רוצים להיפגש עם המנהיגים שלהם, עם אנשים מהדור הראשון ולהביע התנצלות".
בורס כתב לצלב האדום ההולנדי ואמר שיש לא מעט ניצולי שואה הולנדים, בישראל. "אנחנו מעריכים שיש בישראל כיום כ-1500 ניצולי שואה מהולנד", הוא אומר, "היות ולארגון עולי הולנד יש סניפים, הצלב האדום אמרו שהם לא רוצים להופיע בפני 1,500 איש וביקשו לפגוש אותם בקבוצות קטנות ולשמוע את הסיפורים שלהם ולהתנצל בפניהם".
לאחר שהצליח ארגון עולי הולנד לתאם את המפגשים בארץ, ביום ראשון ה-5.3 התקיים המפגש ברעננה, בו השתתפו ניצולי השואה מהולנד שמתגוררים באזור השרון. "בתחילת המפגש ההיסטוריונית נתנה סקירה קצרה של הספר והממצאים של המחקר", מספר בורס, "לאחר מכן יו"ר מועצת המנהלים התנצלה מטעם ההנהלה החדשה ואמרה שהם רוצים להסיק מסקנות. הראשונה היא שמחודש נובמבר האחרון כל מי שהחל לעבוד בארגון היה צריך ללמוד על התנהלות הצלב האדום בזמן השואה בנוסף, הם מדברים עם הקהילה היהודית בהולנד על מה ניתן לעשות עבור הניצולים שעוד נמצאים בחיים, מה הדרך הנכונה מסתם להביע התנצלות".
לני ווסלי (82), תושבת כפר סבא, שנכחה במפגש, נולדה בעיר מאסטריכט שבהולנד. את תקופת המלחמה היא לא זוכרת היטב שכן היא הייתה רק בת ארבע. "ב-1943 הנאצים דרשו מההורים שלי את הבית שלהם וניתן להם שבועיים לעזוב אותו. אבי היה מוכר מאוד והיו לו הרבה חברים נוצרים. אז 17 משפחות של נוצרים אספו את החפצים שלנו והסתירו אותם ותוך שבועיים עברנו לגור אצל אחת הסבתות. בפברואר 1943 המשפחה התפצלה ונכנסנו למחבוא, כל אחד לחוד. ההורים נשארו ביחד ואני ואחי הקטן התפצלנו. ואז מישהו הלשין על אח שלי ובהיותו עוד לא בן ארבע לקחו אותו לווסטרבורק, מחנה ריכוז בהולנד ואחר כך שמו אותו ברכבת, הרכבת האחרונה בשיא החורף, לאושוויץ יחד עם הרבה ילדים ומבוגרים חולים".
במהלך המלחמה, ווסלי התחבאה בשלושה מקומות שונים בהולנד ומספרת על הקושי הגדול במסתור. "במחנות הייתה איזושהי שייכות של ביחד, חוויה קבוצתית אם אפשר לומר, במסתור אנשים היו לבדם. במחבוא בדרך כלל זה אצל אנשים זרים לחלוטין, במקום זר וזה דבר לא פשוט, הסתתרתי בשלושה כפרים שונים, הודות לאנשים הזרים האלה, אני יכולה היום לספר לך את סיפורי. מאוחר יותר בתום המלחמה נפגשתי בחזרה עם הורי וב-1971 עליתי לארץ כשכבר הייתי נשואה עם שלושה ילדים.
על המפגש עם נציגי הצלב האדום גילתה ווסלי דרך מכתב שנשלח אליה מארגון עולי הולנד. "בהתחלה לא נרשמתי למפגש כי יש דברים שיותר קרובים לליבי, במיוחד עכשיו עם הגירוש באופק של האפריקאים", היא מסבירה, "אבל אז הוזמנתי על ידי אנדרי באופן אישי כי הוא חשש שאולי האמוציות יגלשו שם ובגלל שאני פסיכוטרפיסטית במקצועי הוא רצה שאהיה נוכחת. בסופו של דבר האמוציות לא גלשו ואנשים היו שקטים, מתורבתים ואף אחד לא יצא משליטה. במפגש הבנו שההיסטוריונית מצאה חומר מזעזע ומבייש והם רצו לבקש סליחה. בעיניי זה היה יפה מאוד ואמיץ, כי אנשי הצלב האדום שבאו לא היו אחראים אישית, אבל באו להתנצל על מעשיו של ארגון הצלב האדום ההולנדי בזמן השואה. הנוכחים שבאו ונרשמו למפגשים היו מאוד פגועים והיה בהם הרבה כעס. הם התנצלו יותר מפעם אחת והדגישו שהם אישית לא אשמים אבל הם מייצגים את הארגון הצלב והם לוקחים אחריות. לי אישית לא היה כעס כי הייתי ילדה נורא קטנה בזמן השואה, על הכעס שמעתי רק מהמבוגרים".
רוצים להישאר מעודכנים?
כרמלה אילושקה ספירו (85), תושבת רעננה, ילידת קולין שבצכ'יה, שנכחה גם היא במפגש מספרת שהסיפור שלה ושל משפחתה בשואה התחיל בכלל בצ'כיה, אבל מיד כשהתחילו להבין שמשהו רע קורה נגד היהודים המשפחה עברה להולנד. "אמרו לנו שהולנד נטרלית כמו במלחמת העולם הראשונה, אבל היא ממש לא הייתה כזו". היא אומרת, "בהולנד נהרגו הכי הרבה יהודים. נשארנו כ-18 אחוז ממאה אחוז של יהודי הולנד, כי בהולנד אין יערות ולא הרים, רק מים ואדמה שטוחה. בשלב הראשון היינו במחנה ריכוז בהולנד. הורי ישנו כבר במחבוא ואותי השאירו עם שכנה גרמניה. יום אחד כשהורי היו בבית, המשטרה ההולנדית באה ואספה אותנו. למחרת הביאו אותנו לתיאטרון באמסטרדם שהפך למחנה ליהודים, בקומה למעלה היו אלה שאספו מהבית ולמטה היו אלה שמצאו או הלשינו עליהם. משם בכל שבוע, הגיעה הסעה שלקחה יהודים למחנות. לשמחתי הבוס של אבא שלי, שחרר אותנו, הוא אמר למשטרה שבלי אבא שלי הוא לא יכול להפעיל את המפעל שלו ואבא שלי אמר שבלי אשתו והבת שלו הוא לא יכול לחיות, חזרנו הביתה ושלחו אותנו למחבוא. היה לי המזל שאנשים טובים בדרך הצילו אותי. אבא שלי התנדב כגרפולוג במחתרת, הוא יכול היה לזהות את כתב היד, ולדעת מי עלול להיות מסוכן, בנוסף הוא זייף חתימות עבור המחתרת. המחתרת גנבה תלושי אוכל כמו בתקופת הצנע והוא זייף את החותמות של מפקדי הנאצים ובגלל זה אנשים מצאו לי מחבוא כל פעם. התחבאתי בחמישה מקומות שונים ברחבי הולנד הם גלגלו אותי ממקום למקום כמו כדור שלג. הייתי בת יחידה וההורים שלי התחבאו במקום אחר. לאחר המלחמה אמא שלי נשברה נפשית ולא יכלה להביא יותר ילדים לעולם. כל המשפחה של אמא שלי נשלחה לאושוויץ, כולם הלכו והיא נשברה. היא הלכה לפסיכיאטר שהמליץ לה לעלות לארץ וב-1950 בגיל 16 וחצי עלינו לישראל. בדרך לישראל אימא שלי הספיקה לקנות קראוון והעמדנו אותו בנמל תל אביב והתחלנו לעבוד".
איך נודע לך על המפגש של הצלב האדום?
"אני חברה בארגון עולי הולנד, לכן מודיעים לי על הכל. המפגש היה דבר חשוב מאוד. מדובר בדור החדש של הצלב האדום והם כבר לא אשמים, אבל אנחנו כעסנו. הצלב האדום לא עשה שום דבר עבור היהודים. היו ארצות שהם כן עזרו ליהודים אבל בהולנד כל הפקידים שיתפו פעולה עם הגרמנים. במפגש נציגי הארגון סיפרו את הסיפור שלהם וכמה מהניצולים הגיבו. אני יודעת שהמארגנים פחדו שאנשים יתפרצו ויהיו סקנדלים, אבל ההולנדים הם עם מתורבת וחוץ מזה, מה כבר אפשר להגיד לצעירים האלה, מה הם אשמים?".
