אם מישהו אי פעם יחליט להפוך את סיפור חייה של קארין אוחיון לסרט קולנוע, כדאי שישנה כיוון. הסיפור של אוחיון הוא יותר חומר לסדרת טלוויזיה סוחפת ומרובת עונות – מרתק, קשה, עצוב, משמח, אינטימי וציבורי, מלא עליות ומורדות. לפני כחודש היה "פרק" נוסף ב"סדרה" הזאת, דרמטי ומטלטל, כשאוחיון חשפה בבלוג שלה שנאנסה והוטרדה מינית בשני מקרים שונים, כשהייתה בת 11 ו-14. הם היו חברי משפחה שליוו אותה לאורך שנים והיא לא סיפרה לאיש. גם לא לאביה, יו"ר סיעת ש"ס בכפר סבא עד לפני חודש, חבר המועצה לשעבר שמעון פרץ.
"בשניות זה הפך להיות אלים מצדי ומצדו", כתבה על אותה הפעם שחבר משפחה בא לשחרר לה שריר תפוס, "נשכתי שפתיים עד זוב דם, לא פחות. לא רציתי לצעוק, הדפתי בכל הכוח כי הבנתי שאם הוא מצליח לעשות את זה 'עד הסוף' גם חיי ועתידי למצוא חתן ובית כשר מתו בזה הרגע. מהכוח הזה הצלחתי להדוף אותו".
על המקרה השני, סיפרה: "יצאתי משם מקיאה בדשא הקרוב את נשמתי, מקיאה את העלבון ואת הכעס את הבושה. את האיש!". אותו איש שהציע לה כוס מים ו"גרם לה להפסיק להאמין בגברים".
"גדלתי בחברה החרדית ובטח בגילאים האלה לא נחשפתי למין ולסקס", היא מספרת על תחושותיה ומדוע בחרה לחשוף את זה דווקא עכשיו. "מה אתה יודע על אינטראקציה בין בנים ובנות. גם כשזה קרה לא ידעתי ממה אני מפחדת יותר, ממה שקורה או ממה שעומד לקרות. רק ידעתי שיש פה משהו מטורף במושגי היסוד של בינו לבינה. שמרתי את זה שנים, עם הרבה סרטים בראש. כל מיני ויז'נים שקופצים לך באינטראקציה עם גברים. נורא התאים לי שעד גיל 17 הייתי רק בחברת בנות. בחורה חילונית הייתה מתמודדת עם זה אחרת קרוב לוודאי. אבל לפני כחודש וחצי חברה שלי בבני ברק חוותה את זה בבית שלה, עם הבת שלה, ועזרתי לה. זה חייב אותי גם לצאת עם הסיפור שלי".
איך שומרים בבטן?
"לאורך כל השנים השניים האלה בתמונה. אני רואה אותם כל הזמן, וזה החוסן הנפשי שלי. הבן אדם הזה יחייך ויעשה לחיים בשולחן ואני אומרת בלב 'אין לך טיפת בושה להסתכל על אבא שלי'. עזוב אותי, את הנפש שלי רצחת, אבל יש פה אנשים שאשכרה מארחים אותך פה בשולחן. וגם ראיתי מה קרה לנשים בחברה החרדית שדיברו. הטיסו אותם לגייצג – מין הוסטל בארה"ב ששולחים אליו בנות חרדיות שעברו מה שאני עברתי ואומרים להן 'הכל בסדר, אנחנו נטפל בכן רחוק, שלא תתעוררו ותרצו לספר ולהגיד'".
כעת, אמא שלה לא מדברת איתה. "אני יכולה להבין אותה כי אם הייתי שומעת את זה מהבת שלי ככה הייתי נפגעת. אבל אני גם יודעת באותה נשימה שאם אבא שלי היה יודע על זה בזמן אמת, הוא היה יושב עד היום מאסר עולם על אותו בן אדם. לכן זו לא הייתה אופציה. חוץ מזה, ידעתי שאף אחד לא יאמין לי. לא כי ההורים שלי אנשים אטומים – אלא כי היו כאן יותר מדי מרכיבים מסביב שהם היו צריכים להתמודד איתם. לא הייתי בנויה לזה באותו הרגע".
אבא קרא?
"אני מאמינה שהוא קרא, אבל לא דיברתי אתו על זה. אני עוברת תהליך אתו והוא עובר תהליך של קבלה. הוא אחד האנשים הנדירים ביכולת לקרוא מצבים. אבל כנראה שההורים תמיד יודעים אחרונים".
למה המחנות? למה השיסוע?
אוחיון, בת 36, נשואה ואם לחמישה משלושה אבות שונים, נתנה דרור לאנרגיה המתפרצת שלה כשכתבה פוסט אחר, לפני הבחירות, כשתקפו את אביה על הסכם עודפים שחתם עם סיעת תפו"ח. "עד אבא שלי…", כתבה. "זה לא מועמד שלי, זה לא חבר שלי, זה לא אח שלי, זה אבא שלי, ועברנו דבר או שניים יחד בחילוקי דעות… אבא שלי אבא לשמונה ילדים ואני הבכורה אתאיסטית, חילונית שמאלנית… הבן אדם 30 שנה עושה בשטח, פשוט עושה… אז יובל לוי חתם הסכם עודפים עם ש"ס. סו וואט? זה אומר שישבו יחד במועצה? זה אומר שזה יזיז מצביעים? זה אומר שמחר העיר מתחרדת? אל תנצלו את הסכם העודפים על מנת להבעיר מדורות שלא קיימות".
בעקבות המחלוקת הזו היא פתחה את מיזם "יהדות, לא מה שחשבתם", יחד עם הגרוש שלה, כתב רשת ידיעות תקשורת, אשר אטדגי. הם כבר הצליחו למלא את הבית שלה בחילונים שהגיעו לשמוע הרצאה והאכילו אותם בקיגל וצ'ולנט. "זיהיתי את הצורך כבר לפני הבחירות וזה חודד במערכת עצמה", היא מסבירה, "יש איזה שסע נורא גדול בעיר שלי, במקום בו אני מגדלת את הילדים שלי, פחד מדת, מהדתה, מיהדות. אני מכירה את העולמות משני הצדדים כי היום אני אתאיסטית. אבל לא היהדות, הצד המפחיד כביכול, היא הבעיה אלא אותם דתיים שמכערים אותה. ולמרות זאת, כשבא הרב של חב"ד לבית ספר יסודי ותוקע בשופר אין בזה משהו שיכול להחריד את הילדים, מלשון חרדי, במובן מסיונריות. יהדות זה משהו אחד, ודת זה משהו אחר".
אבל המפלגה של אבא שלך לא ידועה בליברליות.
"אבא מייצג את המפלגה, אבל הוא איש חברתי וכשהוא נותן סלי מזון לא מעניין אותו אם זה מרצ, ערבים או יהודים. צריך להפסיק לדבר בתוויות ולהכניס אנשים לתבניות. בסיבוב השני ראינו את רפי סער המזרחי עם ש"ס ועם איתן צנעני הדתיים. ומצד שני, מרצ של עילאי הרסגור עם יוסי סדבון והדר לביא. קראו לזה השבט הלבן. אבל סדבון לא אשכנזי. למה המחנות האלה? למה השיסוע? גם מי שלא בחר סדבון והרגיש שהדת מפחידה אותו הלך למחנה הלא דתי. אני אומרת, תייצג את העמדה שלך בלי להכפיש את העמדה של מישהו אחר".
אז מאיזה מקום אתם תוקפים את זה?
"ההרצאה הראשונה הייתה על מבוא ליהדות – הכרת מושגי יסוד והרלוונטיות שלהם לשנת 2018. אנחנו רוצים לתקוף את זה מהצד של המיסטיקה ביהדות, בודהיזם ביהדות, גיוס בחורי ישיבות לפי היהדות, כל שיח שמגשר בין שתי העולמות. אשר, שהרצה, בקיא מאוד. הוא עיתונאי בחסד, אדם חכם, וגם בעולם החרדי הוא נחשב לאחד המפולפלים. למד בפונוביץ', הישיבה הנחשבת בבני ברק. כיום הוא טוען שהוא נותן דרור ליהדות שלו. איפה שהוא מתחבר. אבל הוא בטח לא אתאיסט כמוני. הוא יודע להעביר את הקשר בצורה כל כך מקבלת, מכילה ופלורליסטית שאני תמיד מוקסמת מזה מחדש. בשלב הבא, אני רוצה שיהיה רב שיח שיתנהל בין דתיים לבין חילוניים, ישבו אנשי רוח משני הצדדים וייצרו משהו משותף, מין אי של אפשרויות שבו אפשר לדבר".
אוחיון רוצה שהעירייה תיקח בסופו של דבר חסות על המיזם אם יתרחב. "המטרה פה יותר חשובה ממי יקח את הקרדיט", היא אומרת, "רפי הוא ראש העיר של כולם. לא תמכתי בו בסיבוב ראשון אבל אני מאמינה שהוא ידע לתת את המקום לשני הצדדים, וזה מה שאמור להיות. לכן לא אכפת לי שהוא ייקח את הקרדיט".
שמונה שנים בג'לג'וליה
היא נולדה בתל אביב, ובגיל שש הגיעה עם משפחתה לכפר סבא. כאן עבר אביה תהליך של חזרה בתשובה. "באותו הזמן לא הבנתי מה זה אומר", היא נזכרת, "הבית עבר תהליך, אבל בגיל שש אתה עוד יכול להאכיל ילד בכפית. כשאבא שלי התחרד זה הורגש בבית. אנחנו משפחה מרוקאית שהמסורת היא חלק ממנה, אבל ההחלפה בין כיפה סרוגה לשחורה, לא ידענו עד כמה זה משנה – וזה מאוד משנה. כשאבא קיבל את תפקיד יו"ר ש"ס הכיפה קיבלה משמעות כבדה יותר. המסורת השתדרגה ל'עשה ולא תעשה' חמור יותר. לא מדליקים יותר טלוויזיה אחרי קידוש. 'ל"ט אבות מלאכה בשבת' – אם עשית עד היום עשרה אז פתאום יש 39 ומקפידים על קלה כבחמורה. כילדים, היה הרבה חומר לקלוט".
ואיך הגבת?
"הייתי תמיד במוד רציונאלי – או שחור או לבן. אני תמיד חושבת על מצוות כמו 'שילוח הקן' (הנוגעת לדרך בה יש לנהוג כאשר נתקלים בקן ציפורים, א"א). איפה זה מתנגש עם אנושיות וחמלה ודת שאמורה לייצג איזושהי אהבה. אני לא יודעת להגדיר את זה. לא מסתדר לי. אבל זה מה שיש, זו ההלכה. דרגה של יראת שמים שאם אתה מאמין אתה לא שואל שאלות, ואם אתה כן שואל, זה כפירה ואפילו ניצנים של אתאיזם. איך אתה בכלל מעז לשאול".
זה קשה.
"זה המון בלבול כילדה, ומרדנות. לא רוצים לומר? סבבה, אז אני לא עושה. ואז את מקבלת עונשים – זה יכול להגיע למצב של ממש ברמת… תמיד אומרת 'חוסך שבתו שונא בנו' זה לא ממקום של בן אדם אלים אלא מתוך חינוך. זה החינוך. זה כמו שתיקח מנטליות של מדינה ששם אם אתה לא מנגן בפסנתר ארבע פעמים בשבוע אז יש להם דרך נורא מוזרה לעשות שכן תנגן".
אז מה הייתה הדרך אצלך בבית?
"אם אתה מעביר פיסטוק מפה לשם בשבת, אז אולי תקבל איזו סטירה שתסביר לך. כעסתי על אבא שלי המון. הרי ראית אצלך בבית שזה לא עזר. למה אתה מיישם את זה עלינו?".
היא התחתנה בגיל 17, ותוך כדי עברה תהליך של חזרה בשאלה. "ידעתי שאני ואלוהים בקצר ואין יכולת לגשר בינינו בשום צורה", היא מודה, "המזל שלי שהגרוש שלי ובעלי באותה תקופה עבר איתי את התהליך. הייתי אמא נורא צעירה, בגן של הילד הסתכלו עלי כאילו אני הבייביסיטר כי כולם בני 30 פלוס. בטח חשבו לעצמם או שאנסו אותה והיא הביאה ילד או שהחבר שלה זרק אותה ועברה תהליך של אימהות צעירה כפויה. לך תסביר להם שבעולם החרדי זו הנורמה. בגיל 18 ויום כבר מסובבים אותך לבדוק מה דפוק בך. למה לא חטפו אותך. לך תסביר את זה לאימהות שכבר עשו את כל מה שאני עושה רק עכשיו – לימודים, רישיון, טיולים. אני איחרתי בעשור".
כשהתגרשה נמצאה בפשיטת רגל לאחר שצברה חובות של מיליון וחצי שקלים לאחר שפתחה עיתון ומשרד פרסום. "בתוך כל הטרפת הזו הכרתי את האבא של הבת שלי, סברין. הוא מוסלמי, אבל לא 'הצלחתי' להזדעזע מהעובדה שהוא ערבי. ניסיתי לצבוט את עצמי ולהגיד 'היי, זה לא קשור לדת, הבחור פאקינג ערבי', אבל אני לא מצליחה. מסתכלת עליו נטו כבן אדם, מתאהבת בו והולכת אחרי הלב שלי. קראש של החיים. סברין היא תוצר מדהים ומופלא וקסום במציאות המטורפת שבה אנחנו חיים".
איך הכרתם?
"הייתי מלצרית וניגשתי לחבורת גברים ערבים שניסו להסתיר את ערביותם. שאלתי 'מותר לכם לצאת מהכפר, להסתובב פה חופשי?', לא בצחוק, באמת לא הכרתי. הסתכלו עלי בקטע של 'מה את דפוקה'. שאלתי איך קוראים לכם כולם ענו, והאחרון אמר 'היסאם ואני מג'לגו'ליה'. 'וואלה', אמרתי. אמר: 'כן, יש לך בעיה עם זה?'. אמרתי 'לא, בטח לך יש. אתה חי שם, לא אני'. לא ידעתי שאחיה שם בסוף שמונה שנים. בסוף הוא חיזר אחרי הרבה זמן. הייתי עקשנית ולא רציתי אבל בסוף התאהבתי בו. אולי הייתי צריכה להסתפק ב'מה אתם רוצים להזמין', אבל אני חוצה קווים אדומים".
במשך שמונה שנים לא דיברה עם הוריה. "זה היה 'או אנחנו או הוא'. אני בחרתי בלב שלי חד משמעית. יש ציטוט של אבי נשר מהסרט 'סיפור אחר': 'כשנולד לך ילד, נולדים לך שני ילדים – הילד שאתה רוצה שהוא יהיה והילד שיהיה. ואתה צריך לבחור'. ההורים שלי בחרו שהבחירות שלי הם לא הילד שהם ציפו לו, והיה אולטימטום. אני אומרת להורים, תמיד תבחרו בילד שלכם. שתבין שלאמא שלי הייתה חברה באותה תקופה שנשואה למוסלמי בטייבה. אותה היא הצליחה לקבל. אותי לא".
אני שלמה עם מי שאני
כיום, מזה שמונה שנים, היא נשואה לקובי ויש להם יחד שלושה ילדים. היא בעלת צהרון, קייטרינג ומרצה על חייה בשלושת החודשים האחרונים. כל ההופעות שלה סולד אאוט. לבעלה עסק לחלוקת מגשי פירות מעוצבים. על הצהרון היא מספרת: "תוך שנה גיליתי שעולם הילדים זה משהו שאני הרבה יותר מתחברת אליו. הכנות, היושר, האי של התמימות הזה הביא לי משהו לחיים הסוערים והמטורפים שלי, משהו הרבה יותר אמיתי. אלה ארבע שעות ביום שאף אחד לא שופט אותי ומבקר אותי ואומר לי מה לעשות. זה סיפוק אדיר".
ואיך אנשים מגיבים להרצאות שלך?
"התגובות מהממות אותי, אני מרגישה את עצמי מתרוקנת אנרגטית כשאני מדברת איתך על זה כי אני יודעת מה זה דורש ממנני בכל פעם מחדש לעלות לשם. התגובות מטורפות, אבל מה שיותר מטורף אלו הבנות שמשתפות אותך בדברים כל כך אישים שלהן אחר כך. זה הכי מחבר אותי למקום של לימודי ה-NLP שלי היום (מודל לתקשורת בין אישית ותוך אישית, א"א) כי אני חייבת את הכלים האימוניים לתרגם את זה הלכה למעשה. כי היום אני רק מחבקת נורא חזק".
נראה שאת רוצה לפתור את בעיות כל העולם. תצליחי?
"אני לא, אבל אם מישהו פונה אלי ומדבר איתי ואוכל לומר לו מילה נכונה, והוא יקח מהסיפור שלי משהו – אז עשיתי את שלי".
את היום שלמה עם עצמך?
"אני שלמה עם מי שאני. יש משפט שאומר 'תעמוד על מה שאתה מאמין בו גם אם אתה עומד לבד', ואני מוסיפה 'עם האצבע המשולשת כלפי כולם'".
ומה עם ההורים?
"אין לי גרם האשמה כלפי ההורים שלי. אני בטוחה שבכלים שהיו להם במה שהם ידעו הם עשו את המקסימום. זה התפקשש איתי, אבל אני הבכורה. הבית נורא ליברלי היום. המסר שלי לאבא שלי הוא שאני אוהבת אותו. את ההורים שלי בכלל. אני לא מאשימה אותם. ולהורים אני אומרת חבקו את הילדים שלכם. זה לא שווה את השריטות בנפש. יש ילדים שיתרסקו מזה, לא כולם חזקים נפשית כמוני".
אבוקדו
השם ירחם עלייך
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מה את גאה בזה? את רוצה אז שהורים ישכחו את המסורות שלהם ויתמכו בכל דבר כולל כשהבת שלהם מחליטה לאבד שליטה ללכת עם מוסלמי להביא בת שהשם שלה אפילו מוסלמי ושתקועה בין 2 עולמות ואת מרצה לאנשים? בדיחה
יוני
שילוח הקן דרך אגב זה כשלוקחים ביצים למאכל ולא סתם מחליטים לשלח את הקן ולקחת את הביצים – תקראי את הפסוק כמו שצריך