עד שנקלע הרב ליאור אנגלמן מכפר סבא לסערה זוטא בעקבות השקת ספר הפרוזה החדש שלו “קשורה בנפשו”, השקה שערכו לכבודו ביום ראשון לפני כשבועיים באגף לתרבות תורנית של עיריית כפר סבא, הוא לא ידע שהוא כזה פופולרי. מצד אחד, 300 מקומות הישיבה באודיטוריום בית ספיר נחטפו בתוך ארבע שעות ולכן היה צורך להעביר את האירוע להיכל התרבות ושם, תוך 48 שעות, התמלאו כל 830 המקומות.
מצד שני, היו מי שטענו כי זה לא לעניין שעירייה תערוך השקה לאדם פרטי מכספי הציבור. פעילים נגד הדתה בראשם ניצן ויסברג, טענו כי “אין איזון של אנשי ימין ושמאל באירוע” ושיש תחושה “שמדובר באירוע שעוסק בבניית גשר חד כיווני ושעלול בהחלט גם ליפול למקומות אפלים של לשון הרע, השמצה ואף הסתה נגד חילונים”. במכתב לראש העיר ויסברג אף כינתה את הרב אנגלמן כ”איש שמזוהה באופן חזק עם הלאומנות הדתית המשיחית”.
“דבריה פגעו בי”, אומר אנגלמן בראיון לצומת השרון, “אבל זה לא הנושא. מאוד כאב לי שסביב ספר שמגמתו לחבר, נוצרת זירת השמצות. אבל מבחינתי, אני מושיט יד כנה ואומר לה – בואי ניפגש ונדבר. אשמח לשמוע אותך ושאת תכירי אותי. אחרי שנכיר, זה ייראה אחרת לגמרי”.
מה לגבי הטענות על כך שההשקה התבצעה על חשבון כספי הציבור? הרי אתה וסגן ראש העירייה איתן צנעני מיודדים.
“בשיחה לפני כן שאלתי אותו באמת למה אני. הוא ענה שהוא רואה ערך בספר הספציפי הזה כגורם שיכול לחבר בין חילונים לדתיים בעיר, ושהוא רואה חשיבות של אירוע תרבותי כזה שהאפיון שלו לחבר. הוא אמר לי ‘אתה אמן בן העיר ויש פה חשיבות’. החלק של העירייה בערב הזה היה היכל התרבות. אף אחד מהמשתתפים לא לקח שקל אחד. זה נופח כאירוע גרנדיוזי, אבל זה היה בחינם”.
בוא נדבר על הטענה שחברי הפאנל כולם ימנים. אמנם סמנכ”לית השירות בעירייה, צאלה וקסמן גונן, כתבה בפייסבוק שאסא כשר שמאלני, אבל לא בטוח שהוא יגדיר את עצמו ככזה.
“בוא נתחיל דווקא עם הזמר חנן בן ארי, שהוא חבר שלי, והוא בא בחינם. אנחנו לומדים ביחד כל שבוע, יוצרים וכותבים ביחד. הוא קרא את הספר ודיברנו והוא ראה ערך בדבר הזה. הופעה כזו שלו, כשהוא בא לבד, זה סדר גודל של 15 אלף שקלים. אבל הוא עשה זאת ללא עלות בגלל חשיבות העניין. בקשר למרים פרץ, אני הייתי שכן שלה שנים ארוכות וליווינו אותה בנפילת בנה השני. היא סמל ישראלי של חיבור ולא של פילוג. היא באה בחינם. וגם פרופ’ אסא כשר”.
והוא שמאלני?
“תשמע, כשהזמנתי אותו חשבתי שכן. אבל לא היה פה דיון של שמאל וימין בחדר. ולא דיברו מילה פוליטיקה. דיברו על חיבור בין חילונים ודתיים ועל שכול, שזה דבר חזק בספר. עוד הרבה לפני ההשקה אסא שלח לי מייל בו הוא החמיא לי על הספר. אמרתי לעצמי איזה כיף שאדם שרחוק מעולמי ואבא שכול ראה את השכול בספר כמשהו נכון. כשרצינו לבצע את ההשקה חשבתי עליו, והוא אמר לי זה חשוב לי ואני בא בחינם. זה אסא כשר. אגב, ניצן כתבה ‘אם רצו לעשות את זה ייצוגי היו פונים לגרוסמן’. מה שמצחיק הוא שלפני שהיא כתבה זאת רציתי להביא את גרוסמן אבל הוא אמר שהוא עמוס. מבחינתי, כמה שיותר לקחת את הקצוות ולהיפגש. זה הרעיון”.
אתה מרגיש שקצת טיפסו עליך כאן?
“מבחינתי, וזו הסיבה ששמחתי לפגישה בינינו היום, אני מרגיש שזה צויר כאירוע פוליטי של דתיים כשבפועל זה היה אירוע שנועד לחבר”.
הרב אנגלמן, בן 46, נשוי ואב לחמישה, הוא דור שלישי בעיר. הוריו ושניים מארבעת אחיו מתגוררים בכפר סבא. אשתו מנהלת מקלט לנשים מוכות בחברה החרדית. המשפחה שומרת מסורת. הוא למד בבית הספר היסודי בר אילן, לאחר מכן בחטיבת הראל ובתיכון בכפר הרא”ה, ובישיבת ההסדר בקרית שמונה. הוא למד דיינות בבית מדרש לדיינות בפסגות ובימים אלו הוא גם מלמד תורה במכון מאיר בירושלים ובישיבת הסדר בבירה, והוא מעביר שיעורים לציבור הרחב בבית מדרש קהילתי בכפר סבא. ומלבד היותו כאמור סופר, שהוציא ארבעה ספרים, הוא מלמד סדנאות כתיבה לקהל מגוון במסגרת “סדנאות הבית” של הסופר אשכול נבו והסופרת והמשוררת אורית גידלי בן-ארי (שאף היא לקחה חלק בהשקה).
הרב ליאור אנגלמן. צילום עזרא לוי
הוא מספר שתמיד היו חברים חילונים בשכונה, אחרי בית הספר. “גם להורים שלי יש חברים חילונים. גדלתי לתוך זה שאנחנו אחד”, הוא מסביר. לפני שמונה שנים הציעו לו את המקום השלישי ב”בית היהודי” וכשסירב מינו את אורי אורבך ז"ל. הוא גם כתב ספר על ההתנתקות בשם “כיסופים” – ספר מאמרים ובו פרקי התבוננות אמונית בעקבות מה שהוא מכנה עקירת הישובים מגוש קטיף.
“עד גיל 27 לא כתבתי כלום”, מספר אנגלמן על תחילת דרכו הספרותית. “באחד מימי הכיפורים התפללתי בבית הכנסת האשכנזי תפילת נעילה, ופתאום אני מרגיש שהכל ננעל לי, לא זורם. האווירה כבדה, הטונים האשכנזיים של הבכי לא באו לי טוב בכלל. באמצע התפילה עברתי לבית הכנסת הספרדי הסמוך ופתאום אני מרגיש שמשהו קורה. זה עשה לי משהו מאוד חזק בנפש שקשה להסביר. במוצאי יום כיפור הדבר הראשון שעושים אחרי שחוזרים מבית הכנסת הוא לבנות סוכה. אמרתי לאשתי תשמעי, אני נעלם וחוזר עוד שעה. הלכתי לאותו בית כנסת עם דף ועט ופשוט יצא לי סיפור על בחורה מבית אשכנזי שמכירה בחור תימני, ושניהם מתאהבים תוך התנגדות משפחותיהם. אני לא יודע איך להסביר, מאיפה זה בא. לא תכננתי לכתוב. הסיפור הזה התגלגל לתחרות הסיפור הקצר של ‘מקור ראשון’ ואף וזכה במקום הראשון”.
מסיפור אחד נולדו עוד ועוד סיפורים. אנגלמן גם הצטרף לסדנת הכתיבה של אשכול נבוא כדי להתמקצע. יצא לו מזה רומן ראשון בשם “לא מפסיקים אהבה באמצע”, שעליו קיבל את “ספר הזהב” על מכירת 20 אלף עותקים. הספר החדש שלו מספר על גורלות של שתי משפחות – האחת חילונית מתל אביב והשנייה דתית ממעבר לקו הירוק – שנקשרים בעקבות טרגדיה.
עטיפת הספר "קשורה בנפשו"
איך נולד הספר הנוכחי, שבו אני מבין פיצחת איזה משהו מאוד חשוב לך?
“גם הוא נולד בבית הכנסת. התפללתי תפילת שבת במניין קרליבך של חבר’ה צעירים, כאלה שעושים שמח. פתאום מישהו שם לי יד על הכתף ואומר ‘תסתכל על האדם הזה בחוץ’. עמד אדם בלי כיפה עם הגב לבית הכנסת ולידו כלב. ‘האיש הזה מגיע לכאן בכל ערב שבת בתחילת השירים ועוזב כשהם נגמרים’, אמר לי אותו אחד שהסב את תשומת ליבי. שאלתי למה לא מציעים לו להיכנס? הוא ענה שהציעו אבל שהוא בשום אופן לא נכנס. הרגע הזה מאוד תפס אותי. בן אדם סקרן מצד אחד ומצד שני ‘בשום אופן’. זה לא מתבייש, או לא נעים או לא מתאים. זו תמצית הסיפור הישראלי שלנו. יש עולם חילוני ודתי וימין ושמאל ובעיניי יש איזו משיכה של כל אחד כלפי השני. סקרנות. מצד אחד ‘אתה אח שלי’ ומצד שני יש רתיעה מאוד גדולה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הרתיעה היא לשני הכיוונים?
“בעיניי כן. יש בין דתיים וחילונים סקרנות דו סטרית ופחד דו סטרי. בין שני הספרים לא כתבתי שנתיים ואיך שאני רואה את הבן אדם הזה אני אומר לעצמי שאני חייב לכתוב את הסיפור שלו. כל השבת התאפקתי אפילו מלדבר על זה. במוצ”ש, אחרי הבדלה, אני אומר לאשתי ‘יש מצב שאני נעלם לשבוע?’. התקשרתי לכל המקומות בהם אני מלמד, אמרתי שאני אמנם לא חולה אבל יש מי שיגדירו את זה ככה. נסעתי לקיבוץ לביא ושם התחלתי לכתוב. היה לי ברור שהסיפור יעסוק בקטבים בחברה הישראלית, במתח, בפחד אחד מהשני ומה שעלול לזלוג לעוינות. האתגר שלי יהיה כפול: קודם כל לספר את הצד הרחוק ממני בצורה הכי אנושית שאפשר בלי קלישאות וסטראוטיפים, והשני המאמץ לתפור את הקרעים שיצרתי”.
כלומר?
“כתבתי במשך שנה ושלחתי לעורכת לשאול מה דעתה. היא ענתה ‘אתה עושה כל מאמץ לקרוע ולסבך, וזה בסדר, אבל עכשיו תצטרך לעשות מאמץ גדול לתפור את זה עלילתית’. הכוונה היא לתפור טוב בלי סיסמאות ובלי לוותר לאף אחד. צריך להיות אמיץ. זה אולי קצת מגלומני אבל אמרתי שאם אני לא מצליח לתפור בסיפור את הקרעים אז מבחינתי אי אפשר לתפור גם במציאות. אם לא אצליח למצוא פתרון אז מה זה בעצם אומר על האמון שלי בחברה הישראלית”.
מה היה הפתרון?
“לומר את הפתרון זה לעשות ספוילר, אבל אומר את העיקרון. ראשית, אף אחד מהצדדים לא ייוותר לא על החלומות ולא על הערכים שלו. אף צד לא יקריב את מה שהוא מאמין בו. דבר שני, הסיפור הזה על משפחות. בעיניים שלי, ברגע שנתפוס את עצמנו כפריטים שונים ממשפחה אחת אז יש לנו שורש משותף. בסיפור שלי שני הצדדים החזיקו אקדח מטאפורי שיכול לפגוע בצד השני וכל אחד בחר להוריד אותו בלי שהצד השני יודע שיש אקדח כזה בכלל”.
איך אתה כותב ספר מבלי באמת לדעת מה זה להיות שמאלני?
“הלכתי להיפגש ולדבר בגובה הלב עם אנשים הכי רחוקים מהעולם שלי. רציתי לדעת איך נראה ליל סדר במשפחות חילוניות. מישהי סיפרה לי שיש לה סבתא ניצולת שואה. הסדר נעשה על פי האגדה, אבל על השולחן תמיד יהיו לחמניות ובמרק יהיה חזיר. הסבתא מאוד אידיאולוגית ועל בסיסה בניתי את הסבתא בסיפור שלי”.
70 שנים הוכיחו אולי שזה בלתי אפשרי להקריב בשביל הצד השני בלי למחוק את עצמי.
“את השאלה הזאת באתי לברר. לתחושתי זה לא מדויק. 70 שנה במדינה הפוליטיקאים רבים ביניהם, ואני לא בטוח שהעם עסוק במריבה הזאת. אני מרגיש שיש הרבה יותר רצון לקשר ברחובות מאשר מה שמצטייר”.
הנה, בפוליטיקה הימין החדש הקים מפלגה של חילונים ודתיים והוא קורס בסקרים.
“כי זה לא משהו שיקרה בשטח הפוליטי. מפלגה הגדרתה לפלג. לכן, בעיניי, זה לא יקרה שם. בצבא זה קורה הרבה יותר ובמרחב האזרחי הרגיל הלא פוליטי יש לזה סיכוי לקרות יותר. לכן אני חי בשכונה שחיים בה יותר חילונים. כל הדיבורים הפוליטיים זה לא לדבר באמת. כולם יודעים מה יגידו ואיך ייגמר הריאיון. לדבר מהלב – זה חסר".
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
הגדה, וחא אגדה