כמידי שנה, התקיים ביום שני טקס יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל, במרכז הקהילתי ‘’בית אברהם’’ בכפר סבא. בטקס נכחו סגן ראש העיר ומ”מ צביקה צרפתי, קייס הקהילה קסהון זימרו, נציגת משרד הקליטה, נציגי ארגוני המתנדבים ותושבים.
הטקס המרגש, כלל את תפילת הקייס, נאומים וקטעי קריאה ושירה. לסיום חתך הקייס את הדאבו (הלחם המסורתי) וכיבד את הקהל. בית אברהם משמש כמרכז קהילתי אשר משמר את המורשת, התרבות והמסורת האתיופית. שחר מולה בן ה־42, קצין במילואים, פעיל חברתי נגד גזענות, הוא תושב כפר סבא שעלה מאתיופיה בגיל 8. אחיו, אברהם מולה ז”ל, היה חבר מועצת העיר כפר סבא, ונפטר לפני כשש שנים מדום לב. שחר עלה לישראל בסוף נובמבר 1984, יחד עם משפחתו. במסע הקשה נספה אחיו הצעיר, ואילו אביו עמד לפני המוות פעמים רבות. השבוע הוא סיפר על אותו מסע בראיון מיוחד לצומת השרון.
‘’אני זוכר את המסע כאילו זה היה אתמול, את הריחות, את צעקות ואת כל מה שעברנו”, מספר שחר בהתרגשות. הייתי בן 8 כשיצאנו מאתיופיה לגבול סודן. מסע אליו יצאו ההורים שלי, אבא זמנה ואמא טרונש, עם עוד 5 אחים (אני שחר, טקלה, מלאקו, איילי, בנקש -ברכה). יצאנו לדרך רק אחרי ששני האחים שלי, סלקה הבכור ודוד יצאו לדרך ברגל ונתפסו ונכלאו על ידי משטרת אתיופיה ולאחר מכן, יצאו 4 אחים נוספים שלי (עווקה – אברהם, רמי- מיטיקה, שלמה – מגוטה, שושנה- טנגוט) שהגיעו לסודן ושם התמזל מזלו של אחד האחים, שלמה מולה, הח”כ לשעבר, ששלח מכתב להורים שלי לעדכן שיש איך להגיע והדרך פתוחה. רק אז, שארית המשפחה, יחד עם תושבי הכפר מצ’ה בו גדלתי, יצאו לדרך לסודן”.
“עשינו את כל הדרך לשם ברגל”, מספר שחר. “זו הייתה הליכה קשה שנמשכה למעלה משלושה שבועות. הלכנו עם תינוקות ואנשים מבוגרים ונשים בהריון, ורוב ההליכה הייתה בלילות. במשך היום היינו מסתתרים מהשלטונות שראו במי שעזב את המדינה אויב של השלטון. עברנו ממש תלאות עם טרגדיות ואפילו שוד בדרך. באחת הפעמים אבא שלי היה ממש בסכנת חיים כי כמעט ירו לו בראש, לאחר שהוא התעמת עם השודד. במזל, אחת הנשים המבוגרות הצילה אותו בדברי נועם. כשהגענו לסודן, חצינו את הנהר הגדול שמפריד בין אתיופיה לסודן והגענו למחנה הפליטים ‘’עמרקובה’’ שם קיפחו את חייהם הכי הרבה עולים כי התברואה שם הייתה נוראית. אחי שיצא לפנינו בא לקחת אותנו. לשמחתנו לא נשארנו הרבה זמן במחנה הזה. הגענו למקום אחר בו חיכינו למבצע עליה מיוחד של כוחות ביטחון ישראליים שהמדינה שלחה. היינו שם ארבעה ימים עד שחילצו אותנו. זה היה מבצע חשאי בלילה. העירו אותנו ורצנו ממש על קוצים בשביל להגיע למשאיות. עלינו למשאית חמישה אחים, אבל לצערי בגלל כמות האנשים, לא נשאר מקום להורים. כשהגענו למשאיות שעמדו בשיירה, הבנו בדרך שאיבדנו בין ההמונים את אחי מיכאל –מלקו (11) ושהורים שלי כנראה עלו למשאית אחרת. שתי המשאיות שנסעו לפנינו הגיעו אל מטוסי הג’מבו. המשאית שלנו הייתה עמוסה מדי וכל הדופן של הארגז התפרק וכל מי שהיה בתוכה נפל החוצה. אני זוכר את הצרחות כשראינו ששתי המשאיות האחרות נסעו. מיד חיפשנו אחד את השני וגילינו שמיכאל נפצע. חזרנו למחנה הפליטים בזמן שההורים שלי טסו בלעדינו לישראל. במחנה חיכו לנו חיילים סודנים שלא הבינו איך מחנה שלם התרוקן והושיבו אותנו בשמש, בחום אימים. למחרת לקחו אותנו משם למחנה פליטים שנקרא וודאילו. היינו לבד, חמישה אחים. הבנו שאנחנו חייבים לשרוד”.
“אחרי כמה שבועות אחד הפליטים פגע בחייל סודני ובגלל זה, הוציאו את כל הפליטים והכניסו אותנו לבור אדמה שהיה כנראה מיועד להיות קבר אחים ואמרו לנו שיהרגו את כולנו אם לא נגלה היכן הבן אדם הזה. אף אחד לא גילה ולא נראה לי שמישהו ידע אבל הבנו שברגע האחרון הצלב האדום התערב והוציאו אותנו. זה היה הרגע בו סלומון אחי הבין שהוא חייב לעשות הכל להביא אותנו לירושלים. הוא החליט שהוא יוצא איתנו בחזרה לכפר ‘’גדרי’’ כי הבנו שיש שם דרך לזייף דרכונים, מה שיעזור לנו לברוח מהמדינה. כעבור יומיים של צעידה בלילה ונסיעה במשאיות בסתר, הגענו לכפר והתחבאנו בשעה שאחי חיפש לנו משהו לאכול. היינו בסמוך לדוכן פול והיינו כל כך רעבים וצמאים ונראינו ממש רע שהסודני שהיה שם יצא לשאול אותנו מי אנחנו. הוא הביא איתו מישהו שמדבר אמהרית ואחי מיכאל הבין שאין ברירה ושיקר לו שאנחנו ילדים של אנשים שמתו במלחמה באתיופיה ושאנחנו מוסלמים ויש לנו עוד 2 אחים ואנחנו רעבים. הוא ריחם עלינו ונתן לנו מקום לישון בו בינתיים ומשהו לאכול בתמורה לעבודה בדוכן. היינו שם חודש וחצי עד שהגיע מידע ששני האחים שלנו שנכלאו שוחררו והמשיכו בדרך והם הגיעו למחנה הפליטים ‘’עמרקובה’’. אחי חזר לכיוון שלהם להביא אותם.
“לקח להם כמה ימים להגיע לבית בו אנחנו שהינו. הם הגיעו עם פליטים נוספים. החלטנו לברוח למחנה פליטים ‘’קוואבה’’, שם לא רצו לקבל אותנו כי היינו קבוצה גדולה. לא היה לנו מה לאכול וחיפשנו אוכל בפחים וממש מכרנו את הבגדים בשביל להביא אוכל עד שהצלב האדום הצליח לרשום אותנו והצטרפנו אחרי ימים אחדים של רעב אימים למחנה. שם נדבקתי במחלה ואיבדתי משקל רב. אחרי שבועיים הגיעו גורמים שעזרו לנו לזייף דרכונים וגם נתנו לנו כסף לנסוע ברכבת אל עיר הבירה. שם חיכו לנו נציגים של המדינה שהסתירו אותנו במשך שבוע עד הטיסה. אחרי שבוע לערך עלינו לטיסה ומיד שאלתי איפה אחי איילי. האחיין של אמא שלי סיפר לי אחרי שכנועים רבים כי איילי, שיצא עם בן דוד שלי לעיר הבירה עם דרכון מזויף, לא שרד את הדרך ומת שבוע לפני בזמן הנסיעה ברכבת ממחלה”.
איך היתה החוויה להגיע לארץ ישראל?
“הגעתי לישראל חולה מאוד. כשאני מגיע לשדה התעופה, אני רואה לראשונה אנשים לבנים ואת כל הפאר והתאורה. הרגשתי כאילו הנחיתו אותי בחלל. אני זוכר שהיה שלב ששמו אותי על הדלפק ומהסקרנות ניסיתי להוריד לפקידה את צבע העור. אחר כך נסענו אני ודוד שלי, כל אחד לאיפה שהמשפחה שלו נמצאת. אני נסעתי לצפת, שם המתין לי אחי אברהם שלקח אותי לבית ההורים. בשלב הזה אמא שלי עדיין לא התקרבה אלי. אחרי זה היא סיפרה לי שהיא חששה שאני היחיד ששרד והיא לא התקרבה אלי בשביל לא לשמוע את הנורא מכל. האחים שלי, מיכאל ואהוד – טקלה הגיעו לארץ כעבור חודשיים. אז גם הבנתי מהם סופית, שאיילי נפטר בדרך. כעבור חמישה חודשים סלומון הגיע עם טלקה, דוד, יפה ולמלם האחיינית”.
