כשאביב משל, זכרו לברכה, היה בן 16, באירוע שקורה כמעט בכל בית, אמו צהלה כעסה עליו כשאיבד איזשהו פריט. בכל בית הסצנה השכיחה הזאת הייתה מסתיימת בהתנצלות ואולי בלמידת הלקח, אבל בבית משפחת משל זה נגמר בסיפור היתולי בחרוזים. “למחרת בבוקר אביב הביא לאשתי סיפור ארוך שהוא כתב כל הלילה על חפצים שהולכים לאיבוד באיזו ממלכה מדומיינת”, מספר אביו של אביב, ירדן. “ידענו שהוא כותב אבל לא היינו מודעים עד כדי כך. צהלה הייתה מאוד מופתעת כי הוא עשה את זה מעכשיו לעכשיו ולא אמר כלום לאף אחד. אני קראתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה אחרי שאביב אבד באינדונזיה. זה סוג של דה ז’ה וו. הלוואי והסיום שלו יהיה כמו בסיפור”.
כן, בבית משפחת משל עדיין מקווים שאביב, שהיה בן 23 וחצי כשנעדר בחודש יוני השנה באינדונזיה לאחר שנסחף ללב ים עם גלשן הסאפ שלו, ידפוק בדלת. גם לאחר שכבר ישבו עליו שבעה כשהוכר כמי שמקום קבורתו לא נודע לאחר שבתום חיפוש יסודי אבדו גם הסיכויים המעשיים למצוא אותו בחיים. למרות זאת, בימים אלה שוקדת המשפחה להוציא לאור, כספר ילדים, את הסיפור שכתב אביב, ששמו “תכף נשוב”, ומספר על המלך שקל ועל החפצים של ממלכת אבדון. את הסיפור אפשר לקרוא כאן, בסוף הכתבה, וגם בגיליון המודפס של צומת השרון שמתפרסם היום.
“יש לנו רצון להוציא ולשתף את הסיפור עם הציבור”, אומר האב ירדן. “אנחנו לא יודעים איך, מתי ובאיזו הוצאה, אבל חשוב לי להוציא את הסיפור שכתב לאור כדי להנציח את אביב. זה חתיכת סיפור. בסוף כולם מאבדים דברים וכולם מאבדים אנשים שקרובים להם. סיפור החיים של אביב הופך את הסיפור שכתב למאוד ייחודי”.
בני המשפחה הוציאו בינתיים ספרון עם הסיפור בעותקים בודדים, אותו איירה בת דודתו של אביב מאיה סיקרון. היא בת 28 ומתגוררת במושב בוסתן הגליל ואינה עוסקת כלל באיור אלא עבדה עד כה עם ילדים. “מאז שאני ילדה אני מציירת”, היא מספרת, “אני מציירת כתחביב ולא מתפרנסת מזה, אף שאולי בעתיד אני מקווה שאוכל לעשות מזה מקצוע”.
האיור של מאיה סיקרון לכריכת הספר
ביום בו נודע כי אבדו עקבותיו של אביב, סיקרון לא הבינה את משמעות הדבר. “ברגע הראשון זה היה נראה לי מוזר”, היא אומרת, “הייתי בטוחה שזה הולך להיגמר תוך יום יומיים. לקח זמן עד שזה חלחל אצלי. באותו היום אחותו סיוון פרסמה בפייסבוק שאביב נעדר ולא התייחסתי לזה ברצינות. ככל שהיום עבר וקיבלתי שיחות מאבא ומאחותי הבנתי שמדובר במשהו רציני הרבה יותר. כשאני חושבת על הקלות שבה דברים כאלה יכולים לקרות זה מרגיז. אביב היה ילד פיקח זהיר ואחראי. הוא לא היה עושה משהו שהיה מסכן אותו. גם כשהוא היה עושה דברים מסוכנים הוא היה משתמש באמצעי בטיחות. לכן קשה לנו להאמין שהוא נכנס לים בידיעה שזה הולך להיות מסוכן. אני בעצמי טיילתי בעולם, ובין השאר גם באינדונזיה, וחשבתי לעצמי על כמה הפעמים שבהן אני ניצלתי והגעתי הביתה בריאה ושלמה. זה לא מובן מאליו. בקלות הטיול שלי היה יכול להסתיים אחרת”.
על הסיפור שכתב אביב נודע לה בדיעבד. “סיוון, בת הדודה שלי, התקשרה אלי ואמרה שהם מצאו את הסיפור ושאמא של אביב, צהלה, רוצה להפוך את זה לספר ילדים. הם חשבו עלי כמי שתאייר את הספר. התלהבתי מהרעיון וישבתי על זה כמה ימים. כל זה היה בתקופת ההמתנה, כשהחיפושים היו בעיצומם. בסוף ישבנו עליו שבעה באופן קצת הזוי. היה חודש קשה של המתנה ולא יכולתי להמשיך לעבוד. כל העניין הזה ישב עלי והעסיק אותי, וכל הזמן רציתי לדעת אם יש חדשות בעניין. קשה לבוא, לחזור לשגרה ולצחוק. האיורים האלה גם הסיחו את דעתי וגם השאירו אותו שם. אני נהנית מהאיור, והסיפור מצחיק וחכם ואביב כל הזמן הזה בראש שלי. הוא השאיר אחריו הרבה חוכמה וצחוק, כמו בכל הדברים שהוא כתב, צילם ודיבב. אם אביב לא היה במצב רוח מצחיק ושנון, הוא כנראה לא הרגיש טוב”.
הסיפור כאמור מדבר על היעדרות. “בסיפור, במרכז העיר אבדון יש פסל של סימן שאלה. אני מרגישה שסימן השאלה הזה ילווה אותנו כל הזמן, למרות שישבנו עליו שבעה. זה אירוני שהוא כתב על זה. בסוף הסיפור הוא די אופטימי, והחפצים מוצאים את דרכם הביתה”.
ספרי על העבודה על האיור עצמו.
“היה לי ברור שזה יהיה צבעוני, מצחיק ושמח כמו שספר ילדים אמור להיות. בציור הראשון רואים את כדור הארץ מלמעלה. כל התקופה הזאת של החיפושים הסתכלנו במפות, גם עם עצמנו וגם הראנו לאחרים – פה הוא היה על האי הזה, ואז הגיע מכאן לשם. כשציירתי את הציור הזה לא יכולתי שלא לדמיין את אביב איפשהו באיזו נקודה שם. אבל אבדון נמצאת בלב מדבר ולא בלב האוקיינוס, אז הוא לא שם”.
אביב משל ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
ממש כמו מאיה, גם ירדן מודה שהוא לא שלם עם ההחלטה לשבת שבעה על אביב. “ישבנו שבעה על פי ההלכה, אבל בלב? לא מרגישים את זה. אין ממצאים, אין משהו קונקרטי, וגם כשיודעים שמבחינת מומחים וההסתברות והרבנים אבדו הסיכויים, עדיין יש ספק ותקווה שהוא פתאום ידפוק בדלת ויתנצל שלא השתמש במפתחות כי את המפתחות אני החזרתי מבאלי. במקרה הזה הרגש והרצון יותר חזקים מההיגיון. ויחד עם זה, יש הרבה כאב וגעגועים. המון געגועים. כולנו משתדלים להיות עסוקים כמה שיותר. עכשיו בסוכות גם אני וגם צהלה לא לקחנו חופש. אנחנו משתדלים לעבוד כדי לא להשאיר יותר מדי זמן למחשבות שלוקחות אותנו למקומות האלה”.
הייתה תקופה שבה הייתם אופטימיים לגמרי.
“לגמרי. הרגשתי את האופטימיות כשראיתי את החבר’ה מיחידת החילוץ עוסקים בזה. ראיתי באיזו רצינות ומקצועיות הם עובדים, כמה משאבים מושקעים בזה”.
וחזרת בלעדיו.
“זה היה מאוד קשה, כאילו לא השלמתי את המשימה. לי היה מאוד ברור כשנסעתי לשם שאני חוזר יחד אתו. בכל התרחישים שהיו אצלי בראש חזרתי איתו חי. בראש, במטוס, אמרתי לעצמי שאני אומר לאישה ולילדים שממשיכים לחפש. זאת למרות שהבנתי שצריכים אותי בבית ושלי באופן אישי, עם היכולות שלי, אין מה לעשות שם. אני לא איש חילוץ ועשיתי כל שיכולתי, כולל ראיונות בתקשורת המקומית. זה מקום קשה להיות בו כי הוא עטוף באווירת נופש אידיאלי ואתה מסתובב בתוך טרגדיה איומה. השילוב הזה קשה מנשוא. המקום שממנו הוא יצא נראה כמו גן עדן, הכי פסטרולי בעולם. זה קשה מאוד. אתה רואה את כולם בנופש מדהים, ברים, מוסיקה, ביקיני, פעילויות נופש, כמו שאתם מכירים מתאילנד. שם זה עוד יותר חזק”.
אביב משל ז"ל ואביו ירדן. צילום באדיבות המשפחה
מצאתם עוד דברים שאביב כתב מלבד הסיפור הזה?
“מצאנו המון ברכות שהוא כתב לנו במשך השנים בימי הולדת. הוא היה משקיען גדול בהם. הוא לא היה הכי דיפלומט. הוא לא היה מתייפייף. היינו שקופים בפניו כבר בגיל מאוד צעיר. הוא היה פוגע בול בברכות. מצאנו גם סרטונים וחומר שהוא כתב שחבר’ה מהספינה שלו בצבא הביאו לנו. הוא היה כותב גם חמשירים ואנשים ממש חיכו שהוא יכתוב להם”.
מה אתה רוצה שאנשים ייקחו מהסיפור שאביב כתב?
“תקווה. שבסוף דברים מסתדרים לטובה, גם אם זה לא נראה ככה בדרך”.
תכף נשוב/אביב משל
אי שם באמצע היקום
נמצאת ממלכה עוד מהזמן הקדום
באים אליה כל שנייה
מישראל ברזיל וקניה
וגם מעוד הרבה מדינות בעולם
ומדי פעם גם עב”ם
הממלכה נמצאת במדבר באמצע השממה
ממש עמוק מתחת לאדמה
כדי להגיע אליה צריך לרדת למטה, ימינה בפנייה
לפנות שמאלה כשאתה רואה סטקייה
להמשיך ישר ואם כיוונת נכון
הגעת אל ממלכת אבדון!
שלא תבינו, זאת לא ממלכת סבל ועינויים
זאת ממלכה של חפצים ששכחו אנשים
בעיר יש ארנקים, קלמרים, גם צעצוע של כלב
וגם רגשות ששכח כבר הלב
האוכלוסייה בממלכה מספרה כטריליון
ואליה כל יום מגיעים מיליון
ושם העיר המרכזית
הוא כמובן “איבודית”
ולשם העיר יש סיבה
כי זאת הסיבה למה כל תושב בה נמצא
במרכז העיר יש פסל סימן שאלה
ולמתעניינים – מדי פעם יש מסיבה
והמלך שקל הוא החוגג הראשי
כי הוא המלך והמקים של איבודית רבתי
הבתים יפים והשכנים נחמדים
אך יש בעיה – התושבים מרגישים יותר מדי צמודים
הרחובות בעיר צפופים כמו סיכה
ומה לעשות – לא לכולם העיר מספיקה
המלך שקל מאוד מפחד
כי עם הבעיה קשה ביותר להתמודד
הוא ייחל “רק שלא יבוא עוד אחד,
כי אז תיכנס העיר למצב חירום מיוחד”.
שקל ישב עם מספר יועצים ושרים
והחליטו שבאיבודית סוגרים את השערים
המצב נרגע והיה נראה שהכל בסדר
עד שמישהו מסוים טיפס על הגדר…
קוראים לו אינפנטיל – איזה אחד מטורף
הוא היה שייך לילד ששמו אסף
תפקידו היה להסתבך ולעשות שטויות
אך אסף הגיע לגיל מצוות.
הוריו כיבדו אותו בנשיקות
וחבריו הטובים זרקו עליו סוכריות
ולאחר שסיים את עלייתו לתורה
קראו לו הוריו לשיחה דחופה
הם אמרו לו: “יותר לא מרביצים ומקללים
ובטח שלא זורקים בלוני מים על השכנים
לא מציקים לפנינה הזקנה ולא מסדרים מישהו אחר
כי מצטערים חביבי – אתה מתבגר!”
אסף קיבל את המצב והתבגר
וקרא לאינפנטיל לקום ולהתפטר
אינפנטיל עזב במצב רוח מגעיל
ולקח איתו רובה מים, מקל ותרמיל
הוא עלה על החללית הראשונה שראה
והגיע לאיבודית תוך פחות משעה.
בגלל שהיה צפוף אינפנטיל התכווץ
וכל המצב פשוט התפוצץ
איבודית הפכה לדיר חזירים
והרחובות התמלאו בלכלוכים אדירים
בלית ברירה, רבים מהתושבים עזבו
ושקל ועוזריו לאינפנטיל הודו:
“הצלת אותנו, אתה האיש הנכון
אתה תזכה להרבה כבוד בממלכת אבדון!”
שקל ערך לו מסיבה ענקית
בה הגישו קרמבו כמנה עיקרית
הוד מלכותו הכתיר את אינפנטיל לאיש הכי מצחיק
ומינה אותו לשר האוצר אם זה לא מספיק
אינפנטיל החל את עבודתו ביום שלישי חביב
ותחילה עבד על תוכנית התקציב
הוא קבע: “מעתה מס בדיחה הוא מס לאומי,
וכולם חייבים לקפוץ כשקוראים בשמי!”
המלך שקל הגיב: “אין דבר, זה משחק ילדים
כשקוראים בשמי רוקדים את ריקוד הציפורים…”
אך המצב השתנה לרעה
כשאינפנטיל החליט לשנות את פסל סימן השאלה לסימן קריאה.
היו הפגנות, כתבות בעיתונים
כשבכולן הסכימו ששר האוצר הגזים
“זאת שערורייה”, אמר מחק של תלמיד,
“צריך להרחיק את אינפנטיל מהממלכה לתמיד!”
מחקים, קלמרים, מפתחות ועוד הפגינו בשער הארמון
ושקל פחד כשראה את ההמון
על שלטון המלכות לא רצה לוותר
והחליט שאינפנטיל לא יהיה פה יותר
“אך לאן ילך?”, אמרו הדובונים
הם היו ידועים כחפצים רחמניים
“כך בקלות אתה מקשיב להמון?
תגרש אותו חסר כל מהארמון?!”
שקל חשב וקרא קצת ספרים
ישב להתייעצות ארוכה עם כמה יועצים ושרים
ולבסוף הכריז: “צריך לשלוח אותו למקום ממנו הלך,
זאת אומרת, להחזיר אותו למקום אליו הוא שייך”.
סיפרו לאינפנטיל על ההחלטה
וגררו אותו מוקדם בבוקר מהמיטה
“לאן אתה שייך?”, שאלו תושבי העיר
“אני?” ענה בעצב אינפנטיל, “פעם הייתי אצל אסף הצעיר
הוא הבין שהוא צריך להתבגר
ועכשיו הוא לא צריך אותי יותר”.
“לא יכול להיות”, אמר הגרב, “הוא בטח לא שם אותך מאחור,
בכל מקרה אנחנו נשמח לעזור”.
מאיבודית ומהכפרים יצאו כולם
להחזיר את אינפנטיל למקומו המיועד
חוץ משקל שרצה ליהנות מזמן איכות לבד
אך לפני שיצאו הבטיחו למלך שקל החשוב
“אל תדאג אדוני, תכף נשוב…”
הם לקחו טרמפ מחללית שהיא סוג של מונית
אחר כך גמל, ולבסוף מכונית
הם הגיעו לעיר ממוצעת
בה חיו התושבים בצורה מקובעת
ואינפנטיל מעיר “איכסה איזה מגעיל האיש ההוא!”
מבהיל אנשים ועושה להם בו!
לאחר זמן מה כל עם אבדון נאסף
אל מול בית משפחתו של אסף
הם נכנסו אל הבית ללא בעיה
ומצאו את אסף ישן במיטה.
הוא התעורר ופקח את העיניים
ולהפתעתו של אינפנטיל – צחצח שיניים!
הוא באמת השתנה – ממש לא סתם
הוא הלך לבית הספר במקום לחוף הים
ובמקום לשחק כדורגל עם חברים
הוא ישב בבית ועשה…שיעורים
החפצים אמרו “ילד טוב,
אולי היה שווה שאינפנטיל יעזוב”.
אך מחק של תלמיד הזכיר לכולם את המטרה
“חייבים להחזיר אליו את אינפנטיל, גם אם הוא עושה לו רק רע”.
הם עקבו אחרי אסף הצעיר
מטייל בחוץ, מגלה את העיר
לפנינה בה אף פעם לא התחשב
הוא נותן לה היום שיעורים לשימוש במחשב
ובנוגע לפיצרייה שאסף סידר אותה הרבה
היום לטלפונים שלה הוא עונה
והשיא היה כשאכל גלידת וניל
ביחד עם העולה החדשה ג’יל
עליה הוא צחק בגלל המבטא
אבל היום הוא מבלה רק איתה
מסתכלים הם אחד לשנייה בעיניים
ולא שמים לב שהגלידה נוזלת על הידיים
כשג’יל גילתה זאת, היא הרגישה מבוכה ענקית
ואסף היה אדיב ונתן לה מפית
החפצים הסתכלו על אסף בתהילה
בעוד שאינפנטיל נגעל וקיבל בחילה
הוא התבייש בעצמו, הרכין ראשו לאדמה
אזר אומץ ושאל את אסף “מה נשמע?”
אסף ענה: “אתה לא רואה שאני מתבגר?
אמרתי לך שאני לא צריך אותך יותר!”
אינפנטיל ניסה לשכנע: “גם כשאתה מתבגר
עלי אתה פשוט לא יכול לוותר
ברגעים של עצב ובדידות
הכי כיף זה לחזור לילדות…
ובלעדיי לא תוכל לשמוח כמו טיפש
קח אותי ,אני מתעקש”.
אסף עצר לרגע וחייך
והבין שעם אינפנטיל צריך להתרכך
הוא סלח לג’יל אותה הוא מחבב
והכניס את אינפנטיל עמוק ללב
רגע הסיפור נגמר פה?
לא, עדיין לא!
אסף משתמש באינפנטיל לעיתים רחוקות
ובזמנים האלה יש צחוקים ושמחות
ואת ג’יל לפגישות הוא ממשיך להזמין
אך לא עוד לגלידה –כי זה דבר משמין
ואת שאר החפצים, בעליהם מצאו
מקנדה, צרפת, סין ופרו
שם על החפצים הם בטוח יישמרו
ולממלכת אבדון הם לא יחזרו
ובממלכה אי שם באמצע היקום
חי לו איזה שקל שמת משעמום
משחק עם עצמו עץ או פלי
ומתלונן “משעמם פה לבד – לא קל לי!”
אך הוא יודע שאנשים תמיד שוכחים
ובקרוב ממלכתו תתמלא בחפצים…
רחלי
בן דודה יקר מקווה שאץה נמצא במקום טוב יותר
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
הסיפור מעניין הלוואי וכך היה המקרה ומחבר סיפור היה נמצא.. מבכה את כאב המשפחה. סיפור עצוב
אבי חמרה
עצוב וכואג הלב