משה סולומון, שורד שואה בן 82 מכפר סבא, זכה השבוע למחווה מרגשת במיוחד מעמותת סביון – העמותה למען האזרח הוותיק בעיר. בעמותה שחזרו כמעט אחד לאחד את הדובי ששמר מאז היה ילד בן שש וחצי שהוא עדיין מחזיק בביתו.
מהדובי, שסולומון הילד סירב לשחרר גם כאשר נמלט מילדותו מאיימת הנאצים והעלה אותו ארצה מיוון, התקשו בני משפחתו להיפרד למרות שהוא עצמו ביקש להעביר אותו למשמורת "ביד ושם". כאשר מנכ"לית העמותה, תמר פארן-גת, שמעה על כך היא החליטה לגייס את עובדת העמותה נאוה סלמון המתנדבת בפרויקט "בובה לחיים" – במסגרתו מיצרים בובות לילדים חולים על פי בקשתם. שתיהן יצרו קשר עם אסף דנוך מנהל עמותת "מרפא לחיים" וביחד עם הבובנאית דקלה יוקטן-היל הם שכפלו את הדובי והעניקו את ההעתק לסולומון הנרגש ולבני משפחתו.
במפגש מרגש בביתו שבכפר סבא, העניקה יו"ר עמותת סביון, העיתונאית ליהיא לפיד, את הדובי החדש לסולומון והפגישה אותו עם הדובי הוותיק שורד השואה, הנושא כיום את השם "ימבו".
משה סלומון ונאוה סלמון מעמותת סביון. צילום באדיבות עמותת סביון
סולומון נולד לפני 82 שנים בשנת 1937 – באתונה, יוון. "הגרמנים הגיעו לסלוניקי בשנת 1941 ושם נתפסו סבא, סבתא, דודים ואחרים ומאוחר יותר הגיעו גם לאתונה שבה אנחנו גרנו – אמא דודה ואני כי אבי חלה בשחפת ונפטר מאוחר יותר בשנת 1943", מספר סולומון בלעדית לצומת השרון. "כשהרגשנו שהגרמנים מתקרבים לאתונה ניתנה הוראה להוציא תעודות עם שמות נוצריים לכל יהודי שחפץ, וכך יכולנו להסתובב באופן כשזה שאם נתקלים בגרמנים נוכל להציג את התעודות ואולי לשרוד".
סלומון הפך לניקולס ניקולאקיס, האם אסתרינה הפכה לקריסטינה, שמות שאפשרו להם להמשיך ולהסתובב באזורי הספר ביוון. "עברנו מבית לבית בתקופת הגרמנים במשך כ-13-15 חודשים", מספר סולומון. "אמי חשדה שיגלו שאנחנו יהודים למרות שהיו לנו מסמכים מזוייפים עם שמות נוצרים וכל כמה שבועות עברנו למקום אחר. נדדנו בין בתים, ממסתור אחד לאחר. אמא עבדה בקושי בדוכן בשוק ויחד איתנו הייתה הדודה שלי ששמרה עלי. היא לא יצאה מהמסתור כי אמי חששה שהיא תחשוף את זהותנו ותדבר בטעות בספניולית או בלאדינו. לעיתים אמי אפילו הציגה אותה כחירשת אילמת".
כל אותו הזמן הסתובב סולומון עם הדובי "בולדוג" (מאוחר יותר הבן שלו שמוליק שינה את שמו ל"יומבו"- בגלל השיר של יפה ירקוני "דובון ימבו"). "הסתובבנו תמיד בפחד", הוא מוסיף. "להסתובב כילד מבית לבית בעירות נידחות לברוח מהנאצים, זה היה דבר נורא לילד בגילי. אתה לא מצליח לא ליצור חברים, היו קשיים קיומיים ממש, אוכל לא היה ואם היה היה מעט מאוד. היה פחד שמישהו עלול לזהות או לגלות שאתה היהודי ואתה נמצא בכל רגע ורגע בין סוף מר לבין המשך חייך. למעשה את הדובי החזקתי כי הוא היה הדבר היחידי שיכולתי להחזיק באותה תקופה".
בוקר אחד התעוררה המשפחה לקול צלצול פעמונים וקריאות "שלום" וכך התבשרו כי המלחמה הסתיימה ויכלו לחזור לזהותם ולחייהם. "כשהשתחררנו מהזהות הבדויה אמא רצתה לעבוד בבית יתומים באתונה וביקשה שאסיים את הלימודים. כשעלינו לארץ בשנת 1956, אמא התחילה למסור דברים שלא יכולנו לקחת כמו סירים, סדינים, דברי בית אחרים ואני אמרתי שאת הדובי הזה אנחנו לוקחים איתנו. הוא היה איתנו במעברה, ואחר כך היה בבית וכשהתחתנתי הוא הגיע איתנו לבית החדש – ככה הוא נשאר במשפחה".
משה סולומון והדובי המקורי. צילום אריה אברמזון
סולמון נישא לאראלה, נולדו להם שני ילדים ושלושה נכדים, שגם הם התחברו עם הדובי. השנים עברו הילדים גדלו ובגרו הדובי "ימבו" כבר החל להתפורר והשנים נתנו בו אותותיו. כשסולומון כאמור ביקש להעביר את סיפורו ואת הדובי שלו ליד ושם, הילדים והנכדים סירבו: "סבא, הדובי שמר עליך עכשיו תפקידנו לשמור עליו", אמרו.
"הבובאית עשתה העתק שהוא בהחלט לא רחוק מהמקור והוא בהחלט עוד דבר שיכול להוסיף לזכרונות של כולנו. זה מאוד ריגש אותי כי בסופו של דבר כל הנושא של השואה נוגע בנימים הכי עדינים של הנשמה. כשיש אנשים שמוכנים להוסיף ולתת משהו מכל הדברים שמרכיבים את הזיכרונות שלי – זה ריגש אותי מאוד. הדובי הזה ליווה אותי 80 שנה ואנחנו ביד מכוונת גרמנו לילדים ולנכדים שלנו להיות קשורים לדובי. הם מאוד אהבו אותו והסיבה שהם רוצים את להחזיק בו היא כי הם רוצים לספר את הסיפור של הסבא מהשואה גם לילדים שלהם".
גם לפיד סיכמה את המפגש: "היה מרגש לראות את הדמעות בעיניו של סולומון שלרגע חזר פתאום להיות הילד הקטן, היתום מאב בן יחיד לאימו, שדובי פרווה הוא שותף הסוד והחבר היחיד שלו כאשר הוא נודד ובורח מהצורר הנאצי שרק רוצה להרוג ילד קטן שמחבק דובי זעיר מפרווה".
