בחודש הבא, 13 ביולי, ייערך לראשונה בכפר סבא מירוץ לילה לזכרו של ניר רוזמרין ז”ל, תושב העיר כפר סבא שנרצח בחודש ספטמבר 2015 בניגריה. רוזמרין נרצח על ידי ארבעה חמושים שירו בו למוות בעת שעבד באתר הבנייה, אותו ניהל בחברת התשתיות הישראלית גילמור.
לא הייתה דרך טובה יותר מבחינת המשפחה להנציח את ניר. אחותו הבכורה דרורי גולדיג-רוזמרין (49), מספרת שהחיידק שלו לריצה דבק בו כשהיה בן 23, כאשר סעד את אביו שחלה במחלת הסרטן בשנה האחרונה לחייו. “הריצות מאוד עזרו לניר להשתחרר. כשאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה כדי להחליף אותו ולטפל באבי, ניר היה פורק את כל התסכול, הכעס ואת כל הקושי באמצעות הריצות”.
מאז, ניר לא הפסיק לרוץ. בדיוק באותה התקופה, הכיר את מי שתהיה אשתו לעתיד, דמור דוידובסקי (43), ורתם אותה לריצותיו הארוכות בבקרים. “לאורך כל השנים ניר היה מתמיד בריצה שלו. לא משנה אם היה חם או קר, או אם ירד גשם. הוא היה יוצא החוצה ורץ ולא מוותר לעצמו אף פעם”, מספרת דמור.
דמור רוזמרין. צילום עזרא לוי
ניר נרצח ב־9 בספטמבר 2015. הגרסה הראשונה הייתה שניר נרצח במהלך ניסיון הימלטות מארבעה חמושים ניגרים, שככל הנראה רצו לחטוף אותו לצרכי כופר, באתר הבנייה שאותו ניהל בסמוך לבירה אבוג’ה בניגריה. בני המשפחה, שקיבלו את ההודעה בהלם וזעזוע, הטילו ספק אם הוא היה יעד לחטיפה. הם אמרו אז כי כאשר יקומו מהשבעה יבררו מה באמת קרה. “אנחנו עד היום לא יודעים מה בדיוק קרה”, אומרת דרורי, “אנחנו רק יודעים שקבוצת חמושים הגיעה, והוא היה הלבן היחיד במקום. ניסיונות חטיפה קיימים בניגריה, בעיקר נגד לבנים, כי הכוונה היא לחטוף כדי לקבל כופר. ניר הגיע לאתר הבנייה כמו בכל יום. החמושים הגיעו לשם והוא כנראה ניסה לברוח. הייתה שם גם קבוצת ישראלים, אבל הם היו מרוחקים יותר, ועד שהם הגיעו כל האירוע הסתיים בכך שניר פשוט נורה”.
ניסיתם לברר עם מקור מוסמך מה קרה?
“ניסינו ליצור קשר עם הקונסוליה הישראלית בניגריה ועם השגרירות הניגרית בישראל אבל לא הצלחנו לקבל תשובות. אנחנו יודעים שלא נקבל תשובות על מה שהיה שם, כי זו מדינה שאין שם עם מי לדבר. ניסינו לברר אבל הגענו למסקנה שכדי להמשיך הלאה אנחנו לא נכנסים לזה, כי זה לא יעזור. זה מאוד כואב לנו, אבל אנחנו מנסים לסגור את זה ולזכור את ניר כמו שהוא ולהניח לזה, למרות שלאמא שלי זה קורע את הנשמה”. דמור: “לי יש את הסיפור שלי יש בראש ומבחינתי יש לי את הפרטים שאני צריכה לדעת. ברור לי שאם הם לא היו חמושים ניר היה גובר עליהם. זו הסיבה היחידה שהם הצליחו”.
שתיהן מספרות כי את המידע שמצוי בידיהן לגבי מה שאירע קיבלו מחברת גילמור שבה ניר עבד. “המשטרה בישראל ניזונה ממה שיש שם, זה לא אירוע שקרה בישראל, ואנחנו יודעות על מה שקרה בעיקר מהחברה שהוא עבד בה”, אומרת דרורי, “ניגריה זו מדינת עולם שלישית, שמסווגת כמסוכנת, אבל ניר אף פעם לא הראה לנו שיש סכנה. הוא היה פייטר, לוחם בנשמה, וכנראה חשב שהוא יכול להימלט. אנחנו לא יודעים מי עשה את זה וכנראה גם לא נדע. נשארנו עם הכאב והאובדן”.
דרורי רוזמרין. צילום עזרא לוי
ניר היה הנדסאי מדידות במקצועו. בצבא שירת בפלוגת החבלה וההנדסה של גבעתי, ובמהלך השנים עבד בחברות בנייה ותשתיות כמו אקרשטיין ורולידר, דרכה קיבל הצעה לעבוד בניגריה. בשנת 2004 עברה כל המשפחה יחד איתו לשם. דמור: “גרנו שם במשך קצת פחות משנתיים. אחר כך חזרנו לארץ וניר עבד בחברת אקרשטיין. בשנת 2013, אחרי שקיבל הצעת עבודה טובה, החלטנו שהוא יעבור לניגריה. הוא היה חוזר אחת לחודשיים לשלושה שבועות בארץ. הוא תמיד היה מעורב בבית, שותף מלא להכל. היה מתקשר אלינו מדי בוקר. תמיד ידעתי שיש לי על מי לסמוך, שיש מי שעומד מאחורי, שאיתו לא יאונה שום דבר רע. הוא היה איש יצירתי מאוד ותמיד היה לו פתרון לכל דבר. הייתי מתייעצת איתו על הכל ומספרת לו כל דבר. הוא היה שותף מלא”.
הוא נולד וגדל בכפר סבא, בן לשחקן הפועל כפר סבא דוד רוזמרין ולצביה, שהייתה סמנכ”לית כספים בבית אבות “המבריא” בכפר סבא. הוא אח לדרורי ולאריאל (46), שביניהם מפרידים רק 11 חודשים, מה שהפך אותם לקרובים במיוחד. “נולדנו כולנו בכפר סבא”, מספרת דרורי, “נולדנו בכפר סבא לשני הורים ותיקי העיר, שכבר משנות ה־40 מתגוררים בה. נולדנו והתחנכנו פה. ניר ואריאל היו כמו תאומים, גדלו ביחד, למדו ביחד. מעגלי החברים שלהם היו אותם מעגלים”. ניר למד בבית ספר אוסישקין ובחטיבת הביניים בן צבי ובתיכון למד בהוד השרון. בילדותם, גרה המשפחה ברחוב הסמוך לקולנוע עמל ובהמשך עברה המשפחה לשכונת אליעזר, שם אמו של ניר מתגוררת עד היום. בשנת 1999, לאחר שנתיים של היכרות, התחתן ניר עם דמור, סוכנת נסיעות בחברת איסתא, ויחד הביאו ארבעה ילדים לעולם – רועי (15) ומיקה (13) שלומדים בחטיבת אלון ואת עומר (10) ונועם (8) שלומדים בבית הספר הירוק. המשפחה מתגוררת בשכונה הירוקה.
משפחת רוזמרין. צילום באדיבות המשפחה
“הוא היה בעל מדהים, מקסים, מפרגן, אוהב, מעניק, הכל”, מספרת דמור, “הוא היה מבשל ואפילו מנקה את הבית. הוא היה אבא שמאוד דאג לילדים שלו, היה דואג שהם יהיו מסודרים, מקלח אותם, לוקח אותם לגינה. מכין איתם עבודות יצירה ולוקח אותם לטיולים. מאז מותו אנחנו מאוד כואבים ועצובים, כל הזמן חושבים עליו ונזכרים בו. יחד עם זאת, השגרה היא שגרה והחיים נמשכים. לילדים יש לימודים והם מוקפים בחברים ומשפחה, ואנחנו מטיילים, והם צוחקים והם שמחים. חשוב לי שהילדים יזכרו שניר עשה הכל למענם, כשהוא עבר לניגריה זה היה למען הבטחת העתיד שלהם. אני יודעת שניר לא היה רוצה שנשב ונבכה ונתאבל, הוא היה רוצה שנשמח ונהנה ונבלה, אני בטוחה. גיליתי כוחות חדשים. יש דברים שאני עושה שבחיים לא חשבתי שאעשה אותם, כמו לעלות עם מיקה על רכבת הרים ברומא, כי זה משהו שניר היה עושה. או כמו שעכשיו נסעתי לבד יחד עם ארבעת הילדים לאילת באוטו. עכשיו אני זו שעושה את כל הדברים, והכל בשביל להמשיך בשגרה. מבחינתי אין מצב שמתדרדרים ושוקעים ונשארים במיטה. זה בעיניי הפתרון הכי קל. מה שקשה זה להמשיך”. דמור הצליחה להתמודד עם האובדן גם בזכות הריצה והיא ממשיכה לרוץ, בדיוק כמו שהייתה רצה עם ניר מאז ומתמיד. “הריצה הייתה מה שהחזיק אותי בהתחלה. הייתי רצה עם חברה שלי, פסיכולוגית, זה היה כמו טיפול בתנועה. היינו רצות שלוש פעמים בשבוע, עשרה קילומטר בכל פעם”.
ניר אהב לרוץ ולעשות כושר, והשתתף במרתונים ברחבי הארץ. כשהיה בן 40, השתתף במרתון ברלין. “החלום שלו היה לעשות את מרתון ניו יורק”, אומרת דמור. השנה הייתה זו הפעם השנייה שקבוצת run 4 Nir , קבוצת ריצה לזכרו של ניר, רצה במירוץ כפר סבא. את הקבוצה יזמה דמור, וכל חברי הקבוצה לבשו חולצות צהובות עליהן התנוסס המוטו של ניר “שום דבר לא קשה, הכל בראש”.
המשפחה, הנציחה את ניר גם באמצעות נטיעת עץ לזכרו בבית הספר הירוק, ובתרומה של פינת ישיבה מיוחדת בבית הספר, שנקראת הפינה של ניר. “כל הזמן חשבנו איך להנציח את ניר. קבענו פגישה לפני כמה חודשים עם ראש העירייה יהודה בן חמו ועם ראש מחלקת הספורט בעירייה שאול מיטלברג, ואז חשבנו לעשות מירוץ לילה לזכרו. אנחנו רוצים להודות לראש העירייה שעזר לנו והיה קשוב מאוד. במהלך הדרך, עם כל הכאב, גילינו איים של טוב וחמלה ואהבה ורצון לעזור. הצוותים הניהוליים של חטיבת אלון ובית ספר הירוק עזרו לנו מאוד, וגם כל מי שתמך בקיום המירוץ כמו העירייה ונותני החסויות”.
בני המשפחה נערכים להשתתפותם במירוץ. “בעקבות מותו של ניר גם גיסי אריאל התחיל לרוץ, ואני ארוץ במירוץ של השבעה קילומטר”, אומרת דמור, “הילדים כנראה ירוצו במסלול הקצר יותר, אבל הם כבר מתארגנים עם החברים לקבוצות ריצה. בחטיבת אלון כבר מתארגנת קבוצה של תלמידים שירוצו. אנחנו רוצים שהמרוץ לזכרו של ניר יהפוך למסורת, שכמה שיותר אנשים יגיעו אליו, ושזה יהיה אירוע שמח”.
דרורי מוסיפה: “חשוב לנו שזה מירוץ לילה בעיר כפר סבא, העיר שניר גדל בה וחי בה, ואהב אותה מאוד. אנחנו רוצים לשתף את כל הקהילה ואת כל תושבי כפר סבא במירוץ, כדי להנציח את ניר”.
